אומנות הקבלה


ישנן נשים "קדושות מעונות".

הן "מקריבות" המון דברים למען הבעל, מוותרות בלי סוף, מבליגות,
מסתפקות במועט, אינן דורשות כמעט כלום.

ואינן מבינות מדוע קורבנן אינו מתקבל ברצון... 
מדוע הבעל מתהלך ממורמר ומתוסכל, איננו מעריך כלום ואיננו מרוצה.

עלינו להבין:
כשהקב"ה הטיל על הבעל חיובים מסויימים, זאת משום שכך הטבע הגברי שלו בנוי.

דווקא מילוי המחוייבות יעניק לו שמחה וסיפוק,
ואילו כשלון ואי עמידה בחובות הללו, יגרמו לו לתחושת כשל.

הבעל מחוייב להעניק לאשתו: כספית, פיזית ורגשית.

וככל שיתן ויעניק, הדבר יהיה טוב עבור שניהם.

אשה צריכה אדרבה לצפות ולייחל לקבל מבעלה, להיות "עיניה נשואות אליו",
שיתן ויספק את כל צרכיה כראוי.

אם כל מערכת של קבלה ונתינה היא ענין של דיעבד 
[למשל: העני מקבל מן העשיר - בדיעבד. היה מעדיף לא להזדקק לכך],
הרי שבחיי הנישואין זהו מצב של לכתחילה.

אדרבה, השפע יורד אל האיש בעבור האשה
[למדנו זאת מהפסוק: "ולאברם היטיב בעבורה", ההטבה לאברהם באה בעבור רעייתו שרה אמנו], וככל שהאשה מצפה לבעלה ומייחלת לברכתו, מתוך תחושת קשר עמוקה,
הדבר מושך על שניהם שפע טובה וברכה.

הרמב"ם כותב שהאיש צריך לתת ולהעניק לאשתו יותר מאשר לעצמו
["מכבדה יותר מגופו"].

מלבד שבזה הוא ממלא את הצורך שלה, הרי שהוא עצמו נהנה מזה,
כי בטבע הגברי ליהנות מאוד לראות אשה מאושרת ושמחה - ממנו, מההענקה שלו.

לעומת זאת אשה מסכנה, שחסר לה הרבה דברים, שכולה "קורבן קדוש ומעונה" - 
זו תחושת כשל חריפה עבורו, שגורמת לו להיות מתוסכל וממורמר,
ללא מוטיבציה לתת ולהעניק.

אנשים רבים בעולם מומחים ב"אומנות הנתינה".

נותנים מכל הלב, מעניקים מזמנם, מכספם ומכוחם למען הזולת. אשריהם.

אבל אשה צריכה ללמוד גם את "אומנות הקבלה", שאותה רבים אינם יודעים.

האומנות היא לקבל באופן שמעודד נתינה.

בשמחה, בהכרת הטוב. 

לדעת גם לבקש כל מה שצריך, אך לא חלילה כדרישה ותביעה מגבוה,
אלא מתוך ציפייה וייחול לנתינתו, מתוך תחושת קשר עמוקה,
ומתוך רצון לקבל, דווקא ממנו, את כל צרכיה.

וכמובן, לא רק בתחום הכספי, אלא בכל התחומים,
עליה להראות לבעלה שהיא זקוקה לו, לקרבתו, ליחס שלו ולתמיכתו.

יחד עם זאת כמובן על האשה להכיר את יכולותיו של בעלה,
ולהימנע מלבקש דברים שאין באפשרותו, שהדבר רק יצער אותו ויעכיר את הקשר ביניהם.

הנה לנו מעט מדברי חז"ל על חשיבות הענקת הבעל לאשתו:
"אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (מסכת בבא מציעא נט ע"א),
כלומר: יקרו וכבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו.

אומר הרמב"ם:
 "...ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו", כלומר בעוד שכלפי חיוב האב לבניו,
עליו לכלכלם כפי הצורך ולא יותר, וגם אם הוא עשיר,
אין לו חיוב לספק להם מעבר לכך, הרי שבחיובי האיש לאשתו,
עליו להרבות בנתינתו ככל שמצבו הכספי מאפשר.

עוד אמרו חז"ל (מסכת בבא מציעא נט ע"א):
"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו".

כלומר אשה השמחה ומאושרת משום שבעלה מייקר ומכבד אותה,
היא היא שער הכניסה לברכה ולשפע הכלכלי של הבית.

סיפרה אשה, שבעלה הפתיע אותה לכבוד החג בטבעת זהב.

המצב הכלכלי שלהם היה דחוק מאוד, ולכן,
המחשבה הראשונה שלה היתה שזה מיותר עכשיו, כשישנן הוצאות נחוצות יותר,
שממתינות בתור בעדיפות הרבה יותר גדולה.

אבל היא כמובן לא אמרה דבר ממחשבותיה אלו,
אלא הביעה הכרת הטוב עמוקה לבעלה, שכל כך משמח אותה במתנה לכבוד החג.

ובאמת במחשבה שניה היא העריכה אותו מאוד על כך, שהוא משתדל לשמח אותה גם במצבו הדחוק.

 והנה, ביום למחרת, הם קיבלו באופן בלתי צפוי, סכום של 522 ₪.

 זו היתה עלות הטבעת, והאשה מספרת כי חשה במוחש שנתינת הבעל חזרה אליהם משמים.

אולי היה מתאים יותר להביא סיפור כזה בספר המיועד לבעלים,
שידעו שאין מפסידים מלהעניק לאשה [במסגרת האפשרויות, כמובן].

אך יש בו מסר גם לאשה, לשמוח בכל הענקה של בעלה, לעודד ולהחשיב זאת מאוד.

מספרים על זוג ניצולי שואה, שהבעל היה מבוגר בשנים רבות מאשתו,
ומרוב צרותיו ותלאותיו, נעשה חולני ומרותק למיטה.

אשתו הצעירה עבדה בחוץ וקיבלה משכורת מכובדת,
אך היא ידעה שמצב כזה עלול לחבל מאוד ברגשותיו.

לכן, כל משכורת שהיתה מקבלת, היתה מיד נותנת בטבעיות בידי בעלה,
ובכל פעם שהיתה זקוקה לסכום של כסף, היתה מבקשת ממנו.

ההנהגה הזו העלתה לו את המורל והחזיקה אותו נפשית.

כל שכן כאשר הבעל ברוך ה' באמת מפרנס ומביא משכורת, שיש להכיר לו טובה,
להותיר בידו את הכוח הכספי, לדעת לקבל ולשמוח בנתינתו, ובכך להשפיע שפע טוב וברכה לבית.

שידוכים כהלכה
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 81-82