דמי שדכנות בחסד
השדכן דינו כפועל שחייבים לשלם לו שכר פעולתו,ואף אם לא הודיע מראש שעושה כן על דעת לקבל שכר.
(הרמ"א חושן משפט סימן קפה ס"י)
ופשוט שאין הבדל בכל זה בין שדכן לשדכנית.
בכל עניינים אלו, הולכים אחר מנהג המקום.
(ה"כ א קמה) וכיום המנהג בארץ ישראל, לבני ספרד, כל צד נותן 2,000 שקל,
ולבני אשכנז, כל צד נותן $1,000 אם השדכן הודיע מראש שהוא גובה סכום גבוה יותר מהמקובל, להלכה לא חייבים לשלם לו אלא כפי מנהג המקום.
אך אם כבר שילמו לו, אינם יכולים להוציא ממנו, מאחר והוא מוחזק בכסף.
(הרמ"א חושן משפט סימן רסד ס"ז, קצות החושן סק"ג. ה"כ א קמז, קמט)
חסד חינם - מי שהציע שידוך במטרה לעשות חסד חינם עם הצדדים,
אינו רשאי לאחר מכן לתבוע דמי שדכנות.
אך אם הם מעצמם נותנים לו בתורת מתנה, רשאי לקחת,
ואף מן הראוי לתת לו כדי להוקיר לו טובה על מעשיו.
כתב הגאון רבי יעקב ישעיה בלויא זצ"ל (פתחי חושן שכירות פ"ח הערה סה):
אם עשה בתחילה על דעת מתנה, אינו יכול לחזור ולתבוע שכר,
וכן כתב בנתיבות המשפט (סימן יב סק"ה).
ואפילו כשאין הוכחה שעשה על דעת מתנה,
אך יודע בעצמו שעשה על דעת מתנה, אסור לו לתבוע שכר.
ואף על פי שחבירו מתרצה לתת לו, נראה שצריך להודיעו שמתחילה התכוון לשם מתנה,
ואם בכל זאת יתרצה לתת לו, יכול לקחת בתורת מתנה.
ואם לא הודיעו, נראה שזה גזל בידו, מפני שלא התרצה לתת לו אלא משום שחושב שחייב לו.
ומצוי שאדם עושה פעולה או טובה לחבירו שלא על דעת לקבל תמורה,
כגון שמספר לו דרך אגב על דירה או שידוך ועושה זאת בתורת ידידות,
ואחר כך נמלך ותובע ממנו שכר תיווך או שדכנות.
ויש להיזהר בזה מאוד.
ועוד נראה שאף אם לא ידע בשעת מעשה שיכול לתבוע ממנו שכר,
ורק אחר כך נודע לו, אין זה נחשב כמחילה בטעות, שכיון שמתחילה לא התכוון לשכר,
הרי זה כנותן לו מתנה ומחילתו מחילה.
ודומה לאדם הנותן לחבירו מתנה חפץ מסויים בחושבו שאינו צריך לחפץ זה,
ושוב נודע לו שהיה יכול למכרו או להשתמש בו,
שמסברא נראה שאינו יכול לתבוע החזרת המתנה מטעם שזו מתנה בטעות.
וכן משמע מדברי הריב"ש בשם הרמב"ן. עי"ש.
שידוכים לחרדים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 136