ביטול שידוכין:
א. יש חרם הקדמונים על המבטל השידוך,
ונכתב הנוסח בכמה שטרי תנאים (א),
ובדורות אחרונים לא נתפשט כלל המנהג ,
לכתוב בשטר תנאים את קבלת החרם,
עכ״ז נפסק דאסור לבטל השידוך (ב).
ב. אחר שעשו קנין ראשי פרקים אין
רשאי לחזור מהשירוך ג), אבל א),
כתב בדרכי משה אבה״ע סימן נ׳ סק״ג
הובא בב״ש סימן נ״א סק״י בשם הגהות
מרדכי יבמות פרק החולץ סימן ק״ח,
שמשמע שיש חרם הקהילות על מי שחוזר בשידוכין,
ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה את זה.
וכ״כ בה׳׳ט שם סקי״א,
נחלת שבעה סי׳ י׳ אות ב/ שו״ת
גבעת פנחס סי׳ ע״ד ושו״ת שאילת שלום ח״ב סי׳ רע׳׳ט.
ב) כ״כ תשובת הב״ח סי׳ כ״ג, שו״ת נוב״י קמא סי׳ ס״ח,
שו״ת תועפת ראם סי׳ מ״א ושו״ת מהרש״ם ח״ד סי׳ קנ״ד.
ג) כ״כ שו״ת הרי בשמים ח״ג סי׳ קט״ז,
וז״ל הנה הב״ש באה״ע סי׳ נ׳ סקט״ו
מביא בשם הטו״ז דאם לא עשו
רק ראשי פרקים יכולים לחזור מהשידוך,
הן אמת שראיתי בס׳ בית שמואל אחרון
אה״ע סי׳ י״ב שתמה על הב״ש בזה שסותר דעת עצמו,
שכתב בתחלת הס״ק שם דאם לא דברו בפירוש,
ע״מ לכתוב שטר נעשה בקנין אע״ג שיכול למחות ,
מלכתוב שטר׳ מכל מקום השידוך חייב לעשות,
אם כן מכל שכן אם כתבו ראשי פרקים אף
שהי׳ מדובר לכתוב תנאים,
אע״ג שיכולין למחות לבלי לכתוב תנאים׳ אף שמקנס פטורין,
ודעת הטו״ז ז״ל דמכל מקום מחריבים לקיים השידוך.
אכן באמת צריך להתבונן דלענין
מה רובץ החיוב עליו לקיים השידוך אם אין עליו חיוב קנס כשחוזר,
ובשלמא בהא דקיי״ל ב״ב דף ע״ז באומר זכו בשדה לפלוני
וכתבו לו את השטר דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה,
הלא כתבו בתום׳ שם הטעם דלא ניחא ליה דליפוש שטרי עילוי
ומכל מקום גוף השדה מכורה,
של לענין שידוך אם הוא יכול למחות
שלא לכתוב תנאים וליכ איחיוב חצי נדן קנס,
מה תועלת איכא בחיובו לקיים השידוך.
אמנם יש לומד דהחיוב לקיים השידוך
מועיל לענין שחל עליו חרם הקהלות
הנזכר בהגהות מיימונית ביבמות פרק החולץ,
ומלבד שאם חוזר מיקרי עברייגא,
הלא מבואר בב״ש סי׳ ג׳׳א סק״י דהכי״ד יכול לבופו בשביל החרס,
אמנם הרי כתב כב״ש שם בשם תשר
מהרי״ו דאין חוששין לחרם הקהלות
כיון שלא נזכר בשאר פוסקים אם לא שכותבין בפירוש,
וכן נראה מדברי הסמ״ע סי׳ רמ״ה סק״ב,
אפם דבנוב״י קמא יו״ד סי׳ ס״ח כתב שמשנכתבו
התנאים ממילא חל חרם הקדמונים על החוזר מהשידוך,
א״כ הלא בעינן עב״פ שיכתבו תנאים,
וכיון שיכול למחות מלכתוב תנאים הא לא חל חרם הקהלות צוד.
אמנם בנידון דידן באמת יש מקום לדינו
של הב״ש אחרון אחרי שנכתב בפירוש
בהראשי פרקים ונעשה בחרם חמור ובשבועה דאורייתא.
ואף שבב״ש אחרון שם כתב לחלוק על
הטו״ז־וב״ש גם לעניו החיוב חצי הנדן קנם,
ודעתו שחל גם חיוב הקנס בכתיבת הראשי פרקים,
אמנם הלא מבואר בדבריו שם
שהוא רק אם נכתב בפירוש בהראשי פרקים חצי גרן קגס,
אבל לא כשלא נכתב,
דבשלמא בתגאים אפילו כשלא נכתב
כנכתב דמי כדקיי׳׳ל בשטרות דעלמא,
דמה שהורגלו לכתוב בכל השטרות אף בלא נכתב בגכתב דמי,
אבל בראשי פרקים הלא אין רגילין
לגמור שידוכין בראשי פרקים בלבד,
להכי בודאי אין חל חיוב הקנס רק כשנכתב בפירוש כהראשי פרקים,
וא״כ בנידון דידן הא לא נזכר בהראשי פרקים מחצי נדן קנם כלל,
יהי׳ אפוא הדין בנ״ד לפי דברי הב״ש אחרון
שיכול לחזור מלכתוב תנאים וליכא חיוב חצי נדן קנם על החוזר,
אבל הכי׳׳ד יכולים לכופו לקיום השידוך מצר החרם
והשבועה שנכתב בהראשי פרקים עיי׳׳ש,
וכ״כ שו״ת אמרי יושר ח״ב סי׳ קכ״ב,
ביון דעבשיו עפ״י רוב אין כותבין תגאים רק סמוך לחופה,
ממילא נגמר הדבר ע״י ראשי פרקים עיי״ש,
ואע״פ דכזמננו כיון שנהגו שעיקר הקנין בשעת גמר.
השידוכים,
ותנאים לפני החופה הוי דרך סגולה
וכמ״ש באוצה״פ סי׳ נ׳ עמוד ק״פ
סק״ד אין רשאי לחוור.
ועור שבימים ההם הי׳ כותבין מה שהסכימו כל הפרטים,
משא״ב עתה שיש נוסח ידוע לכל,
לכן גם לפני התנאים חל החרם.
וראה בקובץ זכרוו שלמה
(להג״ר שלמה זאב ורנד) סי׳ י׳,
אם קיבלו קגין שידוכין וכתבו ראשי פרקים,
ולפני שהספיקו לכתוב התנאים חזר בו החתן מהשידוך, פסק.
הנה דעת הש״י מובא בב״ש סי׳ ג׳ ס״ק ט״ו
דאחר קנין אינו יכול למחות לכתוב התנאים,
ודעת הסמ׳׳ע מובא בב״ש שם ררוקא אם נעשה
קנין ע״מ לכתוב השטר יכול למחות,
ואם לא אמר ע״מ מחויב לעשות השידוך,
רק מחמת שדעת הטו״ז שאם כתבו ראשי פרקים
אע״ג דלא אמרו ע״מ שיכתבו התנאים הוי כאומר
ע״מ שיכתבו ויכול למחות,
לכן פסקנו דיוכל המוחזק לומר קי״ל כדעת הטו״ז,
ואם האשה היתה מוחזקת.
היתה זוכה שתוכל לומר קי״ל כדעת הסמ״ע והש״י.
ברם כיון שהאשה טוענת שהיה לה היזק
שקנתה חפצים עבור סך מסרס ואיננה צריכה להחפצים,
ורק מחמת שאמר לה שישאנה קנתה החפצים,
לכן ספק אצלי אולי זה דומה למה שכתב
הרמ׳׳א בחו׳׳מ סי׳ י״ד דמי שאמר לו לך
ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו
צריך לשלם לו ההוצאות׳ ואפשר שאינו כן,
ועכ׳׳פ גרמא הוא בהזיקה וגרמא בנזקין חייב בדיני שמים
כדאיתא בבבא קמא דף נ״ה ע״ב,
ובחו׳׳מ סי׳ שפ״ו ברמ׳׳א ס׳׳ג מביא י״א
דבכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח חייב לשלם משום קנס,
ואפשר זאת היא ג״כ שכיח,
ע״כ לדעתי מחויבים לעשות פשר,
וכיוצא בזה כתב הח״ם מובא בפ״ת בחו״מ סי׳ קס״ג סק״א עיי״ש.
מתוך הספר נטעי גבריאל(שידוכים ותנאים) עמודים מה' מו'