האירוסין במקורות
בזמן חז"ל היה החתן מקדש את הכלה בטבעת בפני שני עדים,ומברך ברכת האירוסין, ורק לאחר תקופה היו נישאים בחופה ושבע ברכות.
ואולם במשך הדורות ראו רבותינו שנגרם מכשול מדבר זה,
שהיו רשעים המקדשים אשה, ולאחר מכן נעלמים ומשאירים אותה עגונה,
כדי לנקום נקם באביה שהרע להם בעבר וכיוצא בזה,
לכך אסרו בחרם למי שיקדש שלא בשעת הנישואין, וביטלו את קידושיו,
והרי היא פנויה וכאילו לא קידשה כלל ועיקר.
כתב הגאון רבי מאיר מזרחי בעל שו"ת פרי הארץ,
נודע לעין כל הדרים פה עיר הקודש ירושלים ת"ו, אשר ישנה הסכמה קדומה בינינו,
בחרמות ובנידויים ובכל תוקף, מקדושים אשר בארץ המה,
שלא לקדש שום בת ישראל טרם עת הנישואין בתוך תחומה של עיר,
וכל העובר על זה, הרי הקידושין ההם מופקעים ועומדים ואפילו שיהיו במאה עדים,
והריהו נלכד ברשת נח"ש [נידוי, חרם, שמתא]. ע"כ.
וכן העיד תלמידו הגאון רבי אברהם מיוחס בשו"ת שדה הארץ.
ומקרוב התחדשה שנית ההסכמה בחרם על ידי הרבנות הראשית לישראל,
והרחיבו החרם לכל ערי הארץ, ופורץ גדר ישכנו נחש.
(שו"ת יביע אומר חלק ד סימן ה אות י. עט)
מתוך בחוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 138-139