שני שמות בשני מקומות
מי שהיה לו שם אחד, ואחר כך נוצר מצב שבעיר לידתו קוראים לו בשם זה,ובעיר אחרת הורגלו משום מה לקרוא לו בשם אחר,
נמצא שיש לו שני שמות בשתי ערים שונות,
לכתחילה יש לחקור אחר השם העיקרי ולכתוב אותו בלבד.
אולם במקרה שקשה להחליט מהו השם העיקרי,
אז כותבים את השם שרגילים לקוראו במקום זה דמתקרי השם שקוראים אותו במקום האחר.
למשל: אם בירושלים מכירים אותו רק בשם 'אליהו',
ואילו בבני ברק מכירים אותו רק בשם 'משה',
אזי אם החתונה מתקיימת בירושלים,
יכתבו: "החתן אליהו דמתקרי משה בן פלוני".
ואם החתונה מתקיימת בבני ברק,
יכתבו: "החתן משה דמתקרי אליהו בן פלוני".
ויש שכותבים את השם השני בסוגריים.
בירושלים: "החתן אליהו (משה) בן פלוני".
ובבני ברק: "החתן משה (אליהו) בן פלוני". (ב נג)
ומכל מקום, ברור שאין לכתוב את שני השמות יחד 'אליהו משה' או 'משה אליהו',
שהרי זה שקר, כי אין שמו מורכב משתי מילים, ומעולם לא קראוהו כן.
ואם כתבו, הכתובה פסולה.
אולם אם מעטים קוראים אותו בשני שמותיו יחד, ואפילו רק בעלייתו לתורה,
אז גם לכתחילה יש לכתוב את שני שמותיו יחד: "החתן אליהו משה בן פלוני". (ב נו)
קו נטוי - אם עשה קו נטוי בין שם לשם, כגון: "החתן אליהו / משה בן פלוני",
הכתובה כשרה, כי קו כזה מורה שיש כאן שתי אפשרויות של אחד משתי השמות,
ואינו שם אחד ארוך.
והוא הדין אם עשה מקף אמצעי בין שם לשם,
כגון: "החתן אליהו - משה בן פלוני", שאף בזה יש להכשיר את הכתובה,
כי בדרך כלל קו כזה באמצע שבין שתי מילים וגם יש רווח בין מילה למילה,
מראה על הפסק והפרדה בין שתי המילים.
[ואמנם מקף בגובה שבין שני שמות,
מראה על החיבור שביניהם, שכך הרגילות לכתוב כשרוצים לחבר בין שתי מילים.] (ב נז)
יהודי ולועזי - מי שבארץ ישראל קוראים אותו 'אברהם',
ואילו בצרפת מכירים אותו בשם 'מוזיס', והחתונה מתקיימת בצרפת,
לבני ספרד כותב כפי מקום החתונה כנ"ל: "החתן מוזיס דמתקרי אברהם".
ולבני אשכנז כותב את השם היהודי דמתקרי הלועזי: "החתן אברהם דמתקרי מוזיס". (ב מח)
שם ותרגומו - בכל מקרה, אם השם הלועזי הוא תרגום השם העברי,
כגון: 'אריה' שתרגומו באידיש 'לייב', כותב: "החתן אריה דמתקרי לייב".
וכן 'שמחה' שתרגומה 'פרחה', כותב: "הכלה שמחה דמתקריא פרחה". (ב מט)
עולה חדש שלא ידוע מה היה שמו בלידתו, וכשעלה לארץ קראו אותו למשל 'ישראל',
יכתבו: "החתן דמתקרי ישראל". (ב מו)
שידוכים לחרדים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 172-173