החתן קובע
אם החתן אשכנזי והכלה ספרדיה, או להיפך,הקובע הוא החתן, שאם הוא אשכנזי מברכים שבע ברכות אף שלא בבית החתן,
ואם הוא ספרדי מברכים רק בבית החתן.
(ב"ח ב שעח, וכן השיב לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל)
פסק מרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן ריד ס"ב):
הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתם.
ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם,
אם אין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור,
הותרו בהם כל שאין דעתם לחזור. ע"כ.
ומבואר שהעובר לדור במקום אחר,
חלים עליו כל דיני המקום שבא לשם, בין להקל בין להחמיר.
וכן פסק מרן (שלחן ערוך אורח חיים סימן תסח ס"ד)
לענין מנהג איסור עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות,
וכמבואר שם במגן אברהם (סק"ט),
וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יט),
שכל שבדעתו להשתקע במקום החדש,
לעולם אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם,
ויכול להתנהג כקולות המקום שיושב עכשיו.
וכן מבואר מדברי מרן (או"ח סימן תקעד ס"א)
ובמשנה ברורה שם.
לאור האמור, כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קנח):
אשה לאחר נישואיה נחשבת שנכנסה לרשות הבעל,
משום שמקומה להיות אצל בעלה מן התורה,
שזהו עיקר הנישואין שנמסרה לבעל להיות בביתו,
ולכן אמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב)
שאשה פטורה מכיבוד אב ואם,
מפני שרשות בעלה עליה להיותה בביתו.
וכן מורה לשון התורה (במדבר ל יא):
"וְאִם בית אישה [בעלה] נָדָרָה",
וכן בגירושין נאמר (דברים כד א) "ְושלחה מִביתוֹ ",
וכן בפרשת ביכורים נאמר (דברים כו יא):
"וְשמחְת בְכָל הטוֹב אֲשר נָתן לך ה' אלֹהיך ולביֶתך",
ולמדו חז"ל (גיטין מז ע"ב) 'ולביתך',
מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא.
וכל זה מורה שהאשה צריכה להיות בביתו של הבעל.
[ולכן אמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב), מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי,
ופירש רש"י, שהיא עיקר של בית].
ובנישואי האשה לבעלה,
אין לך הולכה ממקום למקום גדולה מזו,
ובודאי שאין דעתה לחזור לבית אביה.
ואם במחשבה לבד כשעובר ממקום למקום וחושב שלא לחזור,
נעשה דינו כדיני המקום שבא לשם,
כל שכן באשה שנשאת שיש כאן מעשה גמור שאין ביכולתה לחזור בה,
בודאי שדינה כדיני בעלה שהלכה אליו.
ולכן אם יש חילוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה,
יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה, בין להקל ובין להחמיר. עכ"ד.
ומכאן נלמד לנידונינו, שכיון שהכלה הולכת אחר הבעל,
אף לענין ברכת חתנים העיקר הוא כפי הבעל.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 262