לג. הטענה שהחתן עובר על השבועה בגלל שאינו מפרנס כיאות:
וזו טענת המערערים: "ומי יוכל לומר זִּכִּּיתי לבבי,
שבמשך עשרות שנים שחי עם אשתו לא מנע פעם אחת לקנות לה איזה מאכל או בגד,
ונמצא שעבר על השבועה.
ומה שהיו משביעים בני אשכנז בשעת השידוכין,
דווקא מנהג זה מובן שנתנו סכום קצוב שלא יתבטל השידוך,
ובזה יש תועלת ואין קושי כל כך שהסכום קצוב וחד פעמי.
מה שאין כן להשבע לכל החיים למאכל שלוש פעמים ביום,
ולתת בגדים ותכשיטים שאין להם קיצבה". ע"כ.
הנה באמת אף אם נניח שאכן שבועת הכתובה היא חמורה,
עדין אין זו טענה, כי הנה ברור שאם האשה מוחלת לבעלה על מה שאינו מביא לה פרנסה מידי פעם,
הוא לא עובר על השבועה, ואף לא צריך עליה התרה.
ודבר פשוט הוא, כי אם לא כן,
בני זוג שכתוב בכתובתם "הדירה בארץ ישראל",
האם לא יוכלו לעבור לחוץ לארץ בלי התרת שבועות?
ופשוט שזה אינו, וכשהאשה מוותרת אין שום שבועה,
וכמו שכתב המבי"ט.
אמנם הרבה פעמים האשה אינה מוחלת,
והבעל עושה נגד רצונה, ואולי בזה הוא עובר על השבועה?
אך גם בזה ברור שכל כלה יודעת שהחתן לא יתנהג אחרת מכל הבריות הממוצעות,
שכאשר יש להם נותנים פרנסה ברווח, וכשיש להם חשבונות מסויימים נותנים פחות,
כי עדין לא נגמלו מיצר הרע, ואינו מבטיח להיות צדיק יסוד עולם,
ולעלות בכל המידות הטובות, בשעה שבשאר ענייניו אינו מצליח להיות בדרגה זו.
וכיון שכולם מתחייבים בכתובה, ונשבעים עליה,
ובפועל מתנהגים כמו שמתנהגים, הדבר ברור שכן גם כוונות השבועה,
והעיקר שלא יהיה מתחת לקו הממוצע באופן חריג.
אבל אין המכוון שכל סכום קטן שימנע ממנה לפי טעמו ונימוקו באותה שעה,
יכניס אותו למתח ופחד מן השבועה,
באופן שכל חייו ממש הוא צריך לחיות בלחץ השבועה,
ועל דעת כן לא היה נשבע אדם מעולם.
גם הכלה מצידה אינה משלה את עצמה לקבל התנהגות מיוחדת,
כי רואה את הוריה ואחֵיה וכל מכיריה ומבינה מה הם החיים,
ומבינה שהמכוון בשבועה הוא להורות כוונות טובות,
שהחתן מקבל על עצמו להשתדל ולנהוג היטב בפרנסתה,
אבל לא באופן שתוכל לאכוף אותו לקבל משהו יותר ממה שהיתה מצפה ממנו,
אילו לא היה נשבע.
וכן מבואר בריב"ש, הרדב"ז ומהריק"ש,
שכוונת השבועה היא לחזקו להתנהג ככל האנשים הרגילים
המביאים פרנסה לביתם כפי יכולתם, אך לא יותר מזה.
אך עדיין עלינו לברר מה דינו של בעל שיש בכוחו לעבוד ולהביא פרנסה ברווח ואינו עובד,
והיא לא מוחלת לו בצדק, ולכאורה הוא עובר על השבועה?
והנה בזה יש להבהיר, כי אם הוא לא מביא פרנסה ברווח,
מחמת שמסר חייו לעסק התורה,
וביתם בנוי על הידיעה שהשכר הגדול צפון לעתיד לבוא,
והקב"ה אינו מבזבז ממנו לאוהביו לתת להם אותו ברווחה גשמית פשוטה,
ומסתפק במשכורת הכולל, בזה אף אם נשמע ממנה פעמים שהיא מתרעמת שאינו מביא כסף,
אין זה כלום, שאינה אלא משׂיחה צערה וקשייה,
ופורקת את אשר על לבה, ואינו עובר על השבועה,
כי כך הוא דרך אנשי התורה שמשקיעים כוחותיהם לטפח את חיי העולם הבא,
ואינם מביטים להשקיע כל כך בפרוזדור אלא בטרקלין.
ואף אם בשעה שנישאו עדיין לא היה ברמה רוחנית כזו,
מכל מקום מצוי הדבר שבמשך הזמן הוא ילך לשיעורי תורה,
וישמע דברי חיזוק, ויחליט שאין צריך להוציא כסף על מותרות שהן.
ואף שיתכן שהוא מוציא הוצאות בענייני עולם הזה על מה שמיותר לדעתה,
ואינו מוציא על מה שנחוץ לדעתה, הנה הנהגת פרנסת הבית ניתנה לאיש ולא לאשה,
ועל מנת כן הם נישאים, ועל מנת כן הוא נשבע,
ועל מנת כן היא מקבלת את שבועתו.
רק שעליו לכוף את מידותיו ולהרבות בטובת אשתו יותר מאשר בטובת עצמו,
אך כל זה מצד המוסר, אבל לא שעובר על השבועה.
אולם, מה נענה אם אינו מביא פרנסה ברווח ואינו לומד בכולל וכיוצא בזה,
אלא שהוא איש בטלן מטבעו, לכאורה נלכדנו בחומר השבועה שנשבע "ואנא אפרנס"?
אמנם דע,
כי מן הדין אין חייב הבעל להשכיר את עצמו לעבוד בחוץ כדי לפרנס את אשתו,
ודי לפרנסה רק אם יש לו כסף מעצמו או שיעבוד בביתו,
וכן דעת רוב הפוסקים, ולפי זה אם אינו עובד חוץ לביתו, אינו עובר על השבועה.
אמנם לא נכחד כי היום רוב העולם עובדים לפרנסתם חוץ לביתם,
וכך נוהגים בתי הדין לפסוק לבעל, אך בכל זאת לפי המצב ותנאי החיים היום,
שהפרנסה קשה, והטבעים עצלים, והמידות הרעות לוחצות,
יש לומר שאין הבעל עובר על השבועה, שכיון שטבעו עצלן,
הדבר ידוע שנשבע רק מחמת שכולם נשבעים, ולא נתכוון שילך מעתה ללמוד מוסר,
ויכנס מעתה למסגרת עבודת האישיות ליהפך לבעל מידות טובות שאינו עצל,
ולהיות עובד במרץ על חשבון מנוחתו כדי לספק לאשתו פרנסה ברווח,
אלא השבועה היא כפי שהיא מבינה שיתנהג,
וכפי שרואה שיש משתדלים ויש שנופלים בעצלות,
ולפחות מועילה לו השבועה ללחוץ עליו שלא יהיה מופקע לגמרי מלפרנס את אשתו.
ובאמת, אותם אנשים שליבם אטום חתום וסתום מלהשתדל בפרנסה כיאות,
מספרם זעום יחסית, ואכן בשבילם טוב שיש שבועה,
כדי שיהיה שוט מעל ראשם להקימם מריבצם עבור חובת הפרנסה.
והתבונן, הלוא כל ביאור זה צריך לאומרו גם בלי קשר לשבועה,
וכי מי שלא נשבע על הכתובה, אינו חייב לקיימה?!
וכי צעקת המערערים שייכת דווקא לשבועה,
הלא הוא חייב לפרנס מהתורה או מדרבנן או מפני שהתחייב,
והיכן צעקתם שהבעלים עוברים על ההתחייבות בכל יום?
הלא התחייבותו שווה בין כשנשבע ובין כשלא נשבע,
רק כשנשבע עובר 'גם' בשבועה, אך אין כל קולא למי שלא נשבע "לעבור בכל יום על ההתחייבות",
ומי שמענו צועק על אותם בעלים שאינם עובדים בכל כוחותיהם שלא יהיה מחסור באיזה זמן בבית,
שעוברים במה שהתחייבו והשתעבדו לפרנס את האשה לכל צרכה?
ובפרט להרמב"ם שחיוב זה הוא מן התורה,
הרי הבעל הזה עובר בכל יום איסורי תורה! והיכן הצעקה בזה?!
אלא ודאי שבעל העובד כפי יכולתו לפי טבעו,
והאשה קיבלה אותו על מנת כן, אינו עובר באיסור אם לא עשה יותר מזה,
כי לא התחייב יותר מזה, וממילא גם לא נשבע על יותר מזה.
וזה תוכן דברי הרמב"ם בחיוב הפרנסה:
הזהירנו על כל מי שישא בת ישראל שלא יחסיר אותה מזונה או כסותה או ימנע ממנה עונתה,
על צד העינוי וההכאבה, שלא יענה אותה בדבר מאלו השלשה דברים על צד ההכאבה והצער. ע"כ.
ומבואר שרק כשמונע כדי להכאיב לענות ולצער,
אז עובר על חובת הפרנסה, אבל לא כשהוא סתם עצל ואינו משתדל כראוי להביא פרנסה,
או שיש לו פרנסה טובה ומבזבז כסף לעצמו בגלל רעבונו ושאר תאוותיו.
ולמעשה רוב גמור של הבריות אינם מונעים מהאשה פרנסה "כדי לצער ולהכאיב לה",
אלא מחמת שאין להם כסף, או שאין להם כח לעבוד,
או שמעדיפים את עצמם עליה, וכיוצא בזה. וגם זה מיעוט,
כי בדרך כלל אדם עושה מה שביכולתו מחמת שכואב לו על
אשתו וילדיו שאינם לבושים או אין להם אוכל כרצונם,
ויותר ממה שהוא יכול בנקל, לא התחייב ולא נשבע.
ולא נכחד כי אמנם ישנם רשעים רעים וחטאים,
שיש להם כסף ואינם נותנים לנשותיהם כדי להכאיבן ולצערן, בר מינן,
מכל מקום תקנות חז"ל נתקנו לרוב העם ההולכים בדרך הישר,
והיחיד צריך לכוף את עצמו לתקנה הציבורית, כי תועלת הקהל היא.
ואם הוא יחטא - עוונו ישא.
ואין לנו לחטט ולחפש בבני אדם, ולזה להשביע ולזה לא,
כי בזה תתפורר התקנה.
צא וחשוב, הלוא אם נחוש לרשעים הללו,
נצטרך לבטל מחצית מתקנות חז"ל, כדי שלא יהוו מכשול לפושעים.
אבל כבר אמר הכתוב (הושע יד י):
"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", וכך היא המידה תמיד.
ואם לא כדברינו, יש לנו גם לאסור לסדר קידושין לפושעים,
מצד שהכלה לא תשמור טהרה, ואולי לא תשמור אמונים לבעלה,
ונמצינו מכשילים אותם "לעבור בכל יום עבירות".
אבל כאמור ישרים דרכי ה', ופושעים הרוצים להכשל, יכשלו.
בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 313-315