לא לבייש בת ישראל
כתב בשו"ת הרמ"א (סימן קכה):איש היה בארץ ותם הכסף ממנו ושידך את בתו הגדולה לבן זוגה הראוי לה.
ויהי בימי שידוכיה, אשר ארך הזמן עד כניסתה לחופה הלך האב לעולמו והניח חיים לכל ישראל, ונשארה הבת שכולה וגלמודה אין לה אב ואם, וקרובים נעשו לה רחוקים והעלימו עיניהם ממנה,
זולתי גואל אחד אחי אמה אשר הכניסה לביתו.
והיה כאשר בא זמן נישואיה אשר היה ראוי לטבוח טבח והכן צורכי החופה,
לא ראתה שום תמונת הנדוניא ושאר צרכים,
זולתי קול אחד הבא לה שתטבול ותכין עצמה לחתונה, כי יהיה לה נדוניא.
וגם כיסו אותה ביום שישי - ערב שבת בהינומה כדרך הבתולות.
והנה כאשר נטו צללי ערב וכמעט קידש היום [כניסת שבת],
והיה לקרוביה לתת לה הנדוניא, קמצו ידיהם וחסרו ממתנת ידם הראוי להם,
והיה נחסר מן הנדוניא כמעט שליש.
אז גם החתן נסוג אחור ולא רצה בשום אופן לכנסה ולא שת לבו
לכל הדברים אשר דיברו אליו מנהיגי העיר, שלא לבייש את בת ישראל מכח כסף נמאס.
ולא אבה שמוע רק כפתן חרש אטם אזנו ולא שמע לקול מלחשים,
ולא קול גערת חכם תנידנו, והצליח מעשה שטן, ועל ידי זה נמשך הזמן מכח קטטות ומריבות,
כדרך שאמרו (מסכת שבת קל ע"א) "לית כתובה דלית בה תיגרא"
[אין חתונה שאין בה מריבה או קושי],
עד שעברו כשתי שעות מהלילה שאז השתוו והתרצה החתן להיכנס לחופה,
ושלא לבייש בת ישראל הגונה.
וקמתי וסידרתי הקידושין בליל שבת קודש, כי אין לך דוחק גדול מזה,
שהיתה יתומה גדולה מתביישת והיה לה לקלון כל ימיה, וגדול כבוד הבריות,
וכל זה מלבד שהיה לנו לחשוש שלא יתבטל הזיווג לגמרי מכח הקטטות והמריבות שביניהם,
עד שרצו להסיר ההינומה שעל ראש הכלה מכח ניצוח הקטטות,
וגדול השלום שבין איש לאשתו, ואפילו שאינה אלא משודכת אליו,
ואחר הקידושין התפללנו מעריב בבית הכנסת. ע"כ.
והשם הטוב יכפר בעד.
שידוכים לחרדים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 127