כט. ההבדל בין שבועה זו לשאר השבועות שנמנעים מהן :
עתה, נפן אל הטענה שמאחר ואין נוהגים היום להשבע כלל,
אף לא מאותן שבועות המובאות בשלחן ערוך חושן משפט,
מחמת חומרת השבועות, אם כן מה נשתנה שבועת הכתובה להמשיך דווקא בה.
ונרחיב הטענה,
הנה כתב מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן פז סי"ט):
יש אומרים שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם,
לפי שעונשה גדול, ונהגו להשביע בארור.
ומבואר שהתבטלה השבועה בשם.
אך המנהג הרווח שלא להשבע כלל אפילו שלא בשם,
על פי המבואר בטור ושלחן ערוך (אורח חיים סימן קנו):
"מאוד מאוד יזהר אדם בענין השבועה,
שהרבה הפליגו רבותינו בענין שבועת שקר ואפילו לישב ע באמת,
כמו שאמרו אלף עיירות היו לו לינאי המלך וכולן נחרבו מחמת שבועת אמת".
וכך מקובל שאנשים יראי השם אינם נשבעים אפילו על אמת,
וכל שכן שיש לבית הדין למנוע את בעלי הדין מלהשבע, פן ישקרו.
וכיון שאפילו השבועות החשובות של דיני חושן משפט בטלון,
למה לנו עוד להחזיק בשבועת הכתובה?
אולם, החילוק בין כל השבועות לשבועת הכתובה, גדול עד מאוד.
כי הנה בדיני חושן משפט ישנן שתי דרכים כיצד לנהוג בהם.
האחת, דין גמור והטלת שבועה לפי הצורך.
השניה, פשרה או בורר בין בעלי הדין שמביא אותם להסכמה.
ושתי הדרכים טובות ואמיתיות,
מקובלות ומוסכמות בתורתנו הקדושה,
ויש לבעלי הדין זכות להחליט באיזו דרך הם רוצים.
אך כיון שבתי הדין אינם רוצים להגיע לדין גמור עם שבועה כי חוששים לשבועת שקר,
וישנה דרך בפשרה בלי שבועה,
וכמו שפסק מרן (חו"מ סימן יב ס"ב) שנכון לעשות פשרה כדי להפטר משבועה,
מעתה נשארה הברירה לבעלי הדין רק דרך זו,
ודין זה יהיה אמת לאמיתה של תורה ממש ללא שום שבועה.
אולם, השבועה שבכתובה אינה זכות שיש לאשה להשביע את הבעל,
אלא רצון בית הדין שישבע הבעל, כדי לעמוד על משמר ומעמד בנות ישראל,
שלא יתן עיניו באחרת וישאנה ויביאה לביתו,
ועל זה מצווים בית הדין לעשות חרמות ונידויים, כדי שלא יפרצו גדר.
וקדמונינו ראו לנכון,
כי רק על ידי שבועה נוכל לאלֵם ולהכריח תקנה זו בכח חמור דווקא,
כדי להגן על כרם בית ישראל, ולא בסמיכה על מנהג או הבטחה אחרת.
[ובדרך אגב, מפני הצורך לשמור על קדושת היוחסין בישראל,
וחומר איסור אשת איש, גם בזמנינו כששולח הבעל גט לאשתו,
משביעים את השליח בבתי הדין בפה ממש,
ואומר: "אני נשבע בשבועת התורה על דעת בית דין ועל דעת רבים".]
ובאמת שחילוק זה מוכרח ופשוט,
כי הרי מרן בעצמו כתב כנ"ל, שיזהר אדם שלא להישבע אפילו באמת,
והוא עצמו כתב, שבזמן הזה משביעים כל איש שלא ישא על אשתו,
ואיך לא נרגש "לבטל את המנהג הזה"?
וכמו כן, כל חכמי הדורות,
הגם שהיו משתדלים לפשר בין בעלי הדין ולא להשביע,
מכל מקום את שבועת הכתובה לא ביטלו, ולא ראו בכך כל סתירה.
גם רבני אשכנז הבאים אחרי השלחן ערוך,
כמו נחלת שבעה, שבות יעקב, ונודע ביהודה,
הביאו את שטר השידוכין בזמנם שהיה כתוב בו שבועה,
ולא בטלוה מפאת שלא נוהגים להשבע שום שבועה.
גם מהר"ם מינץ סידר נוסח למחילת הכתובה,
ויש בו חרם ושבועה, ואיך 'שכח' שכבר לא נשבעים?
אלא ודאי שיש חילוק בין שבועה שהיא רצון פרטי של האדם לברר את האמת,
שאותה ביטלו מחשש שקר, לבין שבועה שהיא תקנת חז"ל לטובת הכלל כולו.
מה גם, שיש לזכור שהמנהג שלא לישבע כלל,
אינו מן הדין אלא חסידות, [ועיין ברדב"ז שכתב,
שהנזהרים שלא לישבע על אמת ומפסידים ממון, הוא חסידות של שטות].
והיאך יעלה על הדעת לבוא עם הנהגת חסידיות חשובה ככל שתהיה,
ולבטל מה שהנהיגו לנו רז"ל מאות בשנים?!
גם הטענה שהיום אין יראת שמים ופחד מהשבועה,
אינה נכונה, כי חשש זה היה כבר מאות בשנים,
ובגללו אכן ביטלו את השבועות, ובכל זאת לא ביטלו את שבועת הכתובה.
בהלכה והגדה קידושים עמדים 311 -312
אף לא מאותן שבועות המובאות בשלחן ערוך חושן משפט,
מחמת חומרת השבועות, אם כן מה נשתנה שבועת הכתובה להמשיך דווקא בה.
ונרחיב הטענה,
הנה כתב מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן פז סי"ט):
יש אומרים שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם,
לפי שעונשה גדול, ונהגו להשביע בארור.
ומבואר שהתבטלה השבועה בשם.
אך המנהג הרווח שלא להשבע כלל אפילו שלא בשם,
על פי המבואר בטור ושלחן ערוך (אורח חיים סימן קנו):
"מאוד מאוד יזהר אדם בענין השבועה,
שהרבה הפליגו רבותינו בענין שבועת שקר ואפילו לישב ע באמת,
כמו שאמרו אלף עיירות היו לו לינאי המלך וכולן נחרבו מחמת שבועת אמת".
וכך מקובל שאנשים יראי השם אינם נשבעים אפילו על אמת,
וכל שכן שיש לבית הדין למנוע את בעלי הדין מלהשבע, פן ישקרו.
וכיון שאפילו השבועות החשובות של דיני חושן משפט בטלון,
למה לנו עוד להחזיק בשבועת הכתובה?
אולם, החילוק בין כל השבועות לשבועת הכתובה, גדול עד מאוד.
כי הנה בדיני חושן משפט ישנן שתי דרכים כיצד לנהוג בהם.
האחת, דין גמור והטלת שבועה לפי הצורך.
השניה, פשרה או בורר בין בעלי הדין שמביא אותם להסכמה.
ושתי הדרכים טובות ואמיתיות,
מקובלות ומוסכמות בתורתנו הקדושה,
ויש לבעלי הדין זכות להחליט באיזו דרך הם רוצים.
אך כיון שבתי הדין אינם רוצים להגיע לדין גמור עם שבועה כי חוששים לשבועת שקר,
וישנה דרך בפשרה בלי שבועה,
וכמו שפסק מרן (חו"מ סימן יב ס"ב) שנכון לעשות פשרה כדי להפטר משבועה,
מעתה נשארה הברירה לבעלי הדין רק דרך זו,
ודין זה יהיה אמת לאמיתה של תורה ממש ללא שום שבועה.
אולם, השבועה שבכתובה אינה זכות שיש לאשה להשביע את הבעל,
אלא רצון בית הדין שישבע הבעל, כדי לעמוד על משמר ומעמד בנות ישראל,
שלא יתן עיניו באחרת וישאנה ויביאה לביתו,
ועל זה מצווים בית הדין לעשות חרמות ונידויים, כדי שלא יפרצו גדר.
וקדמונינו ראו לנכון,
כי רק על ידי שבועה נוכל לאלֵם ולהכריח תקנה זו בכח חמור דווקא,
כדי להגן על כרם בית ישראל, ולא בסמיכה על מנהג או הבטחה אחרת.
[ובדרך אגב, מפני הצורך לשמור על קדושת היוחסין בישראל,
וחומר איסור אשת איש, גם בזמנינו כששולח הבעל גט לאשתו,
משביעים את השליח בבתי הדין בפה ממש,
ואומר: "אני נשבע בשבועת התורה על דעת בית דין ועל דעת רבים".]
ובאמת שחילוק זה מוכרח ופשוט,
כי הרי מרן בעצמו כתב כנ"ל, שיזהר אדם שלא להישבע אפילו באמת,
והוא עצמו כתב, שבזמן הזה משביעים כל איש שלא ישא על אשתו,
ואיך לא נרגש "לבטל את המנהג הזה"?
וכמו כן, כל חכמי הדורות,
הגם שהיו משתדלים לפשר בין בעלי הדין ולא להשביע,
מכל מקום את שבועת הכתובה לא ביטלו, ולא ראו בכך כל סתירה.
גם רבני אשכנז הבאים אחרי השלחן ערוך,
כמו נחלת שבעה, שבות יעקב, ונודע ביהודה,
הביאו את שטר השידוכין בזמנם שהיה כתוב בו שבועה,
ולא בטלוה מפאת שלא נוהגים להשבע שום שבועה.
גם מהר"ם מינץ סידר נוסח למחילת הכתובה,
ויש בו חרם ושבועה, ואיך 'שכח' שכבר לא נשבעים?
אלא ודאי שיש חילוק בין שבועה שהיא רצון פרטי של האדם לברר את האמת,
שאותה ביטלו מחשש שקר, לבין שבועה שהיא תקנת חז"ל לטובת הכלל כולו.
מה גם, שיש לזכור שהמנהג שלא לישבע כלל,
אינו מן הדין אלא חסידות, [ועיין ברדב"ז שכתב,
שהנזהרים שלא לישבע על אמת ומפסידים ממון, הוא חסידות של שטות].
והיאך יעלה על הדעת לבוא עם הנהגת חסידיות חשובה ככל שתהיה,
ולבטל מה שהנהיגו לנו רז"ל מאות בשנים?!
גם הטענה שהיום אין יראת שמים ופחד מהשבועה,
אינה נכונה, כי חשש זה היה כבר מאות בשנים,
ובגללו אכן ביטלו את השבועות, ובכל זאת לא ביטלו את שבועת הכתובה.
בהלכה והגדה קידושים עמדים 311 -312