ה. השבועה בקהילות מרוקו
ובענין מנהג יוצאי מרוקו חקרנו בזה הרבה, והתארכו הפרטים,
כאשר יראה המעיין בספר.
מכל מקום, סיכום הדברים פשוט וברור,
כי גם מדינת מרוקו ככל מדינות העולם שבהן לא נשאו שתי נשים,
ומאחר שלא קיבלו עליהם חרם דרבנו גרשום,
לכן עשו בתי הדין תקנה לאשה על זה, ונהגו להשבע בכתובה.
וכל זה היה בכל ערי מרוקו,
למעט כפרים קטנים בדרום המדינה שלא היו נשבעים שם,
כי בהיות המקום רחוק ועני ונידח, לא באו לשם מגורשי ספרד ולא נכנסה לשם
רוח חדשה שלא לישא שתי נשים.
וכמו שכתב בשו"ת הלכה למשה אלבאז.
אבל בשאר המקומות במרוקו, היו נשבעים תמיד.
כמו במרכז הגדול טיטואן, כמבואר בדברי הגאון רבי יהודה עייאש,
אב"ד אלגי'ר, שכתב, ראובן שהוא מתושבי טיטואן נשא אשה...
ותנאי מפורש היה בינו לבינה בעת הנישואין שלא יוציאנה ממקום למקום,
ולא ישא אשה אחרת עליה, ושלא יגרשנה,
כמנהג כל בני מקומה שנוהגים להתנות כך בעת כניסתה לחופה,
וכותבים התנאים הנזכרים בכתובה, ומקבל הבעל על עצמו שבועה
לקיים כל פרט ופרט מהתנאים הנזכרים.
כמו כן, רבים מבני טיטואן נדדו לוונצואלה (בדרום אמריקה),
והכתובות שם כמו שהיה בטיטואן וכמנהג המגורשים, ויש בכולן שבועה עד היום,
וזה מפורסם ואין איש מפקפק.
גם בפאס, סאלי, צפרו וכל שאר ערי מרכז מרוקו, נהגו להישבע,
וכפי שרואים בספרי חכמי המקום, (רבי חביב טולידאנו, אב"ד סאלי לפני 300 שנה.
שו"ת אבני שיש לרבי ישועה אביטבול, אב"ד צפרו לפני 200 שנה.
רבי רפאל משה אלבאז, אב"ד צפרו לפני 200 שנה).
וכן רואים בפועל בכתובות העתיקות ממקומות אלו שהשבועה נמצאת בהן.
ויש תחת ידי שתי כתובות מפאס בחתימת הגאון רבי שלמה אבן צור,
משנת תר"ד ותר"ז, ובשתיהן שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה.
כמו כן נמצאת השבועה באזור מראכּש ובנותיה והלאה לדרום (שו"ת פרדס רמונים,
דברי הגרמ"ר אבן מוחא, אב"ד מראכּ ש.
שו"ת שבט יהודה לרבי יהודה בן מויאל, אב"ד מוגאדור לפני כ-300 שנה.
וכן רואים עוד בכתובות המאויירות מאותם מקומות).
וכן כתבו בזמננו חכמי מרוקו שעסקו במנהגי העדה
(הג"ר דוד עובדיה בספרו נהגו העם, שו"ת שמע שלמה, ספר נתיבות המערב.
וכן שמעתי בעצמי משלשתם שמסקנה זו ודאית ופשוטה היא).
וכן בשו"ת עטרת שלמה, האריך בזה מפוסקי מרוקו,
והעלה שבמרוקו כולה היו נשבעים בכתובה, חוץ ממה שחדלו במכנאס כדלהלן.
בקזבלנקה, הייתי שם לפני כ-10 שנים ובדקתי את הכתובות
עם הרב הראשי הגאון רבי אהרן מונסונגו שליט"א ועם כל חברי בית הדין,
וראינו כי בכל הכתובות העתיקות, יש נוסח שבועה.
וכן היא מודפסת עד היום בכתובות הרבנות הראשית למרוקו,
וכולם משתמשים בה.
ובספר "חתונה במוגאדור", כתב שמנהגם היה שיום או יומיים קודם החתונה היו נפגשים,
ואז החתן נשבע לשמור את כל התנאים.
ואמנם, בעיר מכנאס היה בעבר מנהג השבועה כבכל מרוקו,
אבל בשנת תק"צ תקנו לבטל את השבועה, כדי שבעל שלא קיים
פריה ורביה מאשתו אחרי עשר שנים, ישא אחרת עליה,
וכתבו שתקנה זו תחול אפילו על אנשים שהתחתנו וכבר נשבעו שלא לישא אשה נוספת,
כמבואר בשו"ת שופריה דיעקב בירדוגו מחולל התקנה.
וכן כתב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו, שמאותה שנה חדלו לכתוב את השבועה.
ומטעם זה, בני משפחת טולידאנו הבאים ממכנאס,
נוהגים שלא להישבע עד היום.
אך המעיין בדברים היטב, יראה פשוט וברור, שמה שלא נהגו להשבע במכנאס,
לא מחמת מה שיש טוענים היום "מחומר האיסור שעובר על השבועה בכל יום,
שאולי אינו מפרנס או אינו מכבד",
אלא לחומר מצות פריה ורביה, שיוכל לישא אשה אחרת אחרי עשר שנים,
וגם כדי שלא יתרגלו העם לשבועות, כמבואר בשו"ת פרדס רמונים.
ואם כן, מה להם לחדול מהשבועה?!
מתוך החוברת בהלכה באגדה קידושין עמוד 305-306