ערך חיי הנישואין
אחד הדברים החשובים שצריכים החתן והכלה לחזק בתודעתם בבואם לחיי הנישואין,
הוא הבנת ערך חיי הנישואין.
התפיסה ההמונית היא, שהנישואין הם סוג של "עסק" או "חוזה שותפות" מסויים,
אשר כל עוד שהוא ריווחי ומשתלם, כדאי להמשיך בו, אך ברגע שיש פחות ריווחיות,
עדיף לפרק אותו.
וכיום, שהתרגלנו לאינסטנט, לחד פעמי ול"זבנג וגמרנו",
אנשים ונשים מאבדים את הנכונות להשקיע ולהתאמץ למען ה"עסק" הזה.
ממהרים לראות בו עסק בלתי ריווחי, ולפרקו.
כך אנו רואים לצערנו, שאחוז הגירושין הולך וגדל,
ומגיע לממדים מבהילים וגדולים הרבה יותר מהביקוש לשידוכים.
קלות הפירוק הינה עצמה גורם מפריע לחיי נישואין תקינים,
כיוון שבמצב כזה בני הזוג אינם ממוקדים ובטוחים בחייהם המשותפים,
ותמיד מלֻווים בתחושה שיש אופציה אחרת.
אולם כשנתבונן בהשקפת התורה ניווכח לראות איזה ערך עליון יש לחיי נישואין,
וכמה הנישואין הם בעצם התקשרות מהותית שנקשרה מאת ה'.
וכשמקבלים את המבט האמיתי והנכון, כל ההתייחסות לחיי הנישואין היא כאל דבר קדוש ועליון,
אשר יש להתאמץ עליו עד מאוד.
כדי להבין את ערך חיי הנישואין, נסתכל על הצד הנגדי של העניין - התייחסות התורה לגירושין.
התורה אכן נותנת אופציה של גירושין.
קשר הנישואין הוא קשר כל כך נעלה, שאי אפשר שהוא יהיה מאולץ ובלתי ניתן לפירוק.
להבדיל בין הטמא ובין הטהור, הנוצרים הקתולים אוסרים את הגירושין.
אך קל לתאר לאן זה יכול להוביל, כשבני זוג חיים מתוך תחושה שאין להם ברירה,
ועליהם להישאר יחד רק משום שאין להם שום אפשרות להיפרד.
תורתנו תורת חיים, מאפשרת גירושין, אך נשים לב, שהתורה קוראת לגט "ספר כריתות".
התורה מתייחסת לגירושין כאל כריתה, גדיעת דבר ממקומו הטבעי, כמו כריתת אבר מן הגוף!
גם כריתת אבר מגוף האדם - הינה בגדר אפשרות.
אפשרות אשר לעיתים היא נחוצה, אבל תמיד תמיד כואבת.
תמיד מנסים את כל האפשרויות האחרות לפני שמגיעים אליה.
"אמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות!"
(גיטין ד)
וחז"ל מביאים כאן את הפסוק מן הנביא (מלאכי ב יד):
"ואמרתם על מה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה,
והיא חברתך ואשת בריתך".
נשים לב מה כתוב כאן!
הגירושין נחשבים למעין בגידה.
ומדוע?
"כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך", הקב"ה הוא שיצר את החיבור הזה.
"והיא חברתך ואשת בריתך", האשה שהועיד לך ה' היא החלק המשלים שלך,
החלק השני של נשמתך, ברית אמיצה כרותה ביניכם, שהלוא נהייתם לישות אחת, בגוף ובנפש.
ָ וממשיך הנביא ואומר בפסוק הבא: "ְונשמרתם ברוחכם, ובאשת נעוריך אל יבגוד"!
"ששה קולם הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע... ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה... ובשעה שהוולד יוצא ממעי אמו, ובשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף. (פרקי דרבי אליעזר לד)
"ונשמרתם ברוחכם, ובאשת נעוריך אל יבגוד" (מלאכי ב טו) -
רבי יוחנן דצפרין: בישראל נתתי גירושין, ולא באומות העולם.
רבה אמר: גויים אין להם גירושין. (ירושלמי קדושין ב)
"ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נח ז) - זו גרושתו (ירושלמי כתובות יא ה"ג).
המתבונן בדברי חז"ל הנ"ל,
העוסקים במהות מעשה הגירושין והשלכותיו על בני הזוג,
ניצבכולו מלא תמיהה ופליאה,
על מה הרעישו הנביאים וחכמינו ז"ל בדבריהם ואזהרותיהם על מעשה שלכאורה אינו חורג מגבולות השיגרה היום יומית,
ביחסים שבין בני אדם, והוא בבחינת מעשים שבכל יום, טבעו של עולם,
אשר בני זוג מאבדים את הזיקה והיחס ההדדי שביניהם,
ואינם מוצאים טעם בחיים משותפים ביניהם מסיבה זו או אחרת, ונפרדים?!
נדמה כי אילולא דברי חז"ל ונביאינו, איש לא היה מעלה על ליבו להקדיש מחשבה לכך.
...כאמור, בני זוג אשר זכו להנשא זה לזו, בזה הם בנו את מהותם ושורשם הנשמתי רוחני.
ועל ידי מעשה הגירושין הם מנתקים והורסים בנין אלוקי רוחני,
והם לא רק שחוטאים כלפי עצם מהותם ודמותם השורשית-רוחנית,
אלא הם פוגעים במעשה הבורא, אשר יצר אותם מתחילת בריאתם כיחידה אחת שלימה.
ברורים אם כן דברי חז"ל, שאפילו מזבח מוריד דמעות על מעשה כזה,
שהרי כל עיקר תפקידו של המזבח להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים...
והנה האדם במו ידיו הורס את בנין עולמו,
שהוא הניגוד הגמור למעשה תכלית המזבח,
וכביכול המזבח בוכה על אותו אדם המפריע בעדו מלמלא את יעודו האלוקי...
מתייחס אליו הביטוי החריף של "בגידה",
היות והוא מנתק והורס בנין וקירבה שורשית מהותית.
והנביא ממשיך ואומר: "כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך" - עדות אלוקית זו משמעותה,
שהקשר הזה שבין האיש לאשתו אינו קשר מקרי בחירי, אלא הוא מעשה אלוקים.
והרי היא: "חברתך ואשת בריתך",
פירוש: היא החלק החיבורי המתחבר אליך באופן טבעי,
על ידי כריתת הברית האלוקית הקושרת ביניכם.
ואיך יתכן להפר ברית אלוקים שהיא נצחית ובלתי בטלה עולמית?!
וכן: "מבשרך לא תתעלם", האשה, למרות הגירושין, נשארת בשרך, שהרי היא שורשך.
ואם כך, מובן מדוע מעשה גירושין הוא נורא וחמור עד כדי תיאור "שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו", בדיוק כאותו קול הנשמע עם יציאת הנשמה מהגוף. אותה השלכה ואותו מעשה.
גם במעשה הגירושין אדם מנתק חלק של נשמה מחלקה השני.
בהתאם לכך ברור למה אמרו חז"ל (ירושלמי ריש קידושין):
"אין גירושין בגויים", לפי שכל ענין הנישואין אצלם בלתי משמעותי מבחינה רוחנית,
אלא מעשה של חול, לא שייך כל ענין קדושה וקידושין להם,
וממילא הקידושין והגירושין ביחס לגויים, הם לא יותר מאשר "חוזה התקשרות",
שברצותם מתקיים וברצותם מופר.
ידוע שאצל המוסלמים, רק באמירת המילה "מגורשת" שלוש פעמים על ידי הבעל, האשה מגורשת.
כל ההתקשרות ביניהם היא רק ענין פורמלי של רישום או הצהרה בפני פקיד כלשהוא.
לא כן אצל עם ישראל, כאמור. (בנין עדי עד)
הבנו אם כן שהנישואין בעם ישראל אינם מעשה חול, אלא הם נקראים בלשון הקודש "קידושין",
ישנו כאן מעשה קדוש ועליון של התקשרות נשמות יחדיו לנשמה אחת, יצירת מציאות רוחנית קדושה.
לא לחינם אנו מוצאים בתורה ובחז"ל נתינת חשיבות עליונה לשלום בית,
כדוגמת מה שכתוב בענין אשה סוטה:
"שם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים,
בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ויקרא רבה צו ט),
כלומר הקב"ה "מוותר" ו"מוכן" שימחק שמו ["השם המפורש" שאיסור חמור למוחקו],
כדי להשכין שלום בין איש לאשתו.
אשר על כן:
- על בני הזוג להציב לנגדם את הפסוק: "היא חברתך ואשת בריתך"!
החיבור ביניהם איננו מקרי, איננו תוצאה של בחירה.
נכון שעשו השתדלות למצוא את בן הזוג המתאים, אבל בסופו של דבר,
הקב"ה הוא זה שנתן בלבבם להינשא זו לזה.
ידיעה והבנה זו נותנת הרבה עוצמה והתמקדות במטרה.
דומה הדבר לאמא, שיתכן שיש לה ילד קצת קשה.
אבל כיון שהיא יודעת שאין אפשרות להחליף ילדים,
לא הולכים ובוחרים ילדים בשוק, אז היא מתמקדת בו ורואה איך להסתדר עמו,
ובעזרת ה' תמצא את הדרך.
כך אם בעל או אשה יחשבו ללא הרף שאולי יש להם טעות בבחירה,
הדבר יפזר את דעתם ולא יתן להם להתמקד בבניית ביתם,
לעומת זאת כאשר ידעו כי זהו זיווגם משמים,
"בעזרת ה' אלמד להכיר את מעלותיו ולהסתדר עם חסרונותיו",
הסתכלות זו ממקדת את כוחותיהם ומעצימה אותם.
הנישואין ובנין הבית השלם הם רצף של נסיונות, קשיים, עליות וירידות.
עומס החיים גדול, וצריך הרבה כוחות נפש להתמודדות.
ידוע שכשהאדם נלחץ אל הקיר הוא מגלה כוחות עצומים,
אך כשיש לו אפשרות קרובה וזמינה ונוחה להמלט,
זה עצמו מרפה את ידו ומחליש את כוחותיו. (חסד לאברהם - הבית היהודי סב)
כאשר בני זוג באים לקבלת יעוץ או הכוונה בענייני נישואין,
הנושא הראשון היסודי והבסיסי שמשתדלים להדריך אותם לקראתו הוא נושא האמונה התמימה
כי הקב"ה הוא אשר זיווג ביניהם,
כי הקב"ה הוא אשר זיווג ביניהם,
ולכן עליהם לקבל את מעשיו באהבה ושמחה,
גם אם הדבר קשה עליהם או שאינו מוצא חן בעיניהם.
כל עוד שבני הזוג אינם מפנימים מסר זה בבירור,
לא אוכל לשוחח עמם, מכיון שלא אוכל לסייע להם כביכול להלחם חלילה מול הנהגת ה'.
רק כאשר הם מודעים וחיים באמונה זו ומקבלים באהבה את רצון ה',
וכל הנידון הוא כיצד להתמודד עם הנסיון, רק אז אוכל לעזור להם.
(הרב עזריאל טאובר)
- נקודה חשובה נוספת: הגל הזה יעבור!
עלינו להבין שכמעט כל זוג יכול להגיע למצבי משבר,
למצב שאחד מהם או שניהם יחד חושבים בלבם: היתה זו טעות.
אנחנו לא מתאימים, וכדומה.
ואולם עלינו ללמוד מרבי עקיבא: כאשר נקלעה ספינתו למערבולת סוערת,
טבעו אנשי האוניה, והוא ניצל.
שאלוהו כיצד ניצל וסיפר שהזדמן לו קרש מן הספינה ואחז בו,
"וכל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי" (מסכת יבמות קכא ע"א),
כלומר הוא כופף את ראשו בפני הגל, עד שעבר והלך לו.
אפשר לומר גם על חיי הנישואין שיש בהם לעיתים גלים גדולים ומאיימים,
אבל אם אדם מוריד קצת את ראשו ומחכה שהגל יעבור,
הוא יגלה על פי רוב שנכונו לו לאחר הגלים הללו,
ימים יפים מאוד של הפלגה רגועה ונעימה.
גם כשהגיעו בני זוג לידי מצבים הנראים כמצבי משבר,
יתכן ואפשרי וצפוי שיוכלו לאחריהם להמשיך את חייהם לאחר מכן בשמחה ובשלוה,
ואפילו להגיע להרמוניה ואהבה אמיתית.
ובייחוד הדבר מצוי בקרב זוגות צעירים [בכמה שנים ראשונות, ובייחוד בשנה ראשונה]
שהתנודות החזקות לכאן ולכאן יכולות להיות חדות במיוחד, הגלים הם סוערים,
והחכמה היא לא להיבהל ולא להיאבק בגלים, אלא להוריד מעט את הראש,
לקבל את הדברים כמות שהם,
ובעזרת ה' להמשיך ולצלוח את המשברים ולהגיע לחיי נישואין מלאים אושר ושמחה ואהבה,
וכדברי הפסוק (איוב ח ז): "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישנה מאוד".
- ישנם זוגות אשר על נקלה שולפים ביניהם משפטים כמו:
"טוב, אז נתראה ברבנות",
"עוד אפשר להתחרט" וכדומה,
"עוד אפשר להתחרט" וכדומה,
ובכך מאפשרים לנושא הגירושין להעיב על חייהם המשותפים.
יש לדעת, כי גם אם לא מתכוונים ברצינות, הדברים פועלים לרעה.
כביכול נותנים לנושא הזה להיכנס אל הבית בתור אופציה, וזה חבל מאוד.
בני זוג שרוצים לשמור ביניהם על קשר אמיץ ואיתן,
על "כריתת ברית" נאמנה, לא יעלו על דל שפתותיהם ממילים או רמזים כאלו,
ואף ימעטו בדיבורים ובדיונים על מקרים שקרו לאחרים,
ואדרבה יחזקו את התחושה של "יחד עד 120" בשמחה ובטוב לבב.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה עמודים 48-52