כיסוי ראש
אין חובת כיסוי ראש לאשה אלא לאחר הנישואין, דהיינו היחוד,אבל כל שלא התייחדו הרי היא בגדר ארוסה ולא נשואה,
ואינה חייבת לכסות ראשה.
על כן, לבני ספרד שאין מתייחדים החתן והכלה עד הגיעם לביתם בלילה,
אין חייבת הכלה לכסות ראשה במשך כל החתונה.
אולם למנהג אשכנז שמתייחדים לאחר החופה כבר בצאתם מחדר יחוד,
חייבת הכלה לכסות שערותיה. (רנג)
[וכן מנהגן שנותנות על ראשן כובע לבן המיוחד לכלות.]
ברור שמעת נתינת הטבעת,
אין האשה נחשבת נשואה אלא ארוסה,
ורק מעת היחוד היא נחשבת נשואה,
וכמו שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות אישות),
כשיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו,
יחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה,
והוא הנקרא נישואין בכל מקום.
ומשתכנס לחופה, הרי היא אשתו לכל דבר,
ונקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה.
אבל המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא התייחד עמה בביתו,
עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנישואין,
אלא הכניסה לחופה.
וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן נה ס"א, סא ס"א).
ואחר שפלפל מרן זצוק"ל (שו"ת יביע אומר חלק ו אורח חיים סימן יג אות ד)
בדין ארוסה אם חייבת בכיסוי ראש,
כתב: ועל פי זה השבתי לשואלי דבר,
אודות הכלות שגם לאחר הקידושין ושבע ברכות נשארות בכיסוי דק על ראשן,
והוא שקוף מאוד, והשערות נראות דרכו,
והרי כתבו האחרונים בשם בעל הלכות גדולות,
שאם לבושה דק עד שנראה בשרה מתוכו,
הרי זה נחשב כמגולה ואסור.
והשבתי, שמכיון שאין עושות כן אלא לפני היחוד,
ואנחנו תופסים כדעת הרמב"ם וסיעתו שהחופה היא היחוד,
אם כן, כל זמן שעדיין לא התייחדו,
הרי היא כארוסה, ורשאית להשאר בכיסוי ראש השקוף,
כיון שמן הדין לא מתחייבת לכסות ראשה עד שתחשב נשואה מהיחוד והלאה.
וכמבואר מהשיטה מקובצת בשם הגאונים,
וכן דעת הרבה אחרונים. עי"ש.
וכתב בספר בית חתנים (ב רפד),
ואף על פי שהתבאר ברבים מאחרוני ספרד,
שמנהגינו גם לפרוס טלית על ראש החתן והכלה וזוהי חופה,
כבר בארנו שלא נהגו בזה אלא לחוש לכל הסברות של הגדרת החופה,
אבל בודאי שהעיקר להלכה כשיטת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שחופה היינו יחוד,
וכיון שעדיין לא התייחדו, מותרת הכלה בפריעת הראש.
וכן נהגו בכל עדות המזרח להקל בזה,
ואין פוצה פה ומצפצף. עי"ש.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 225