שינויים בנוסח
רבותינו דקדקו בנוסח הכתובה בכל אות ובכל תיבה, ועל כן אין לשנות מנוסח זה,אפילו בדברים הנראים של מה בכך, כי ישנה כוונה ועומק בכל תיבת ואות.
וכל המשנה בנוסח הכתובה אפילו במקצת, הריהו מוציא לעז על הראשונים,
וחלילה לנו לחשוב את עצמנו חכמים יותר מהראשונים שקדמונו.
המעיין בספרי רבותינו הראשונים ועד האחרונים,
יראה כמה נזהרו שלא לשנות בכתובה אפילו בתיבות שאינן משנות את המשמעות כלל,
ופעמים שגדולי עולם ראשונים כמלאכים התחבטו בתיבה אחת אם להוסיפה או לא,
וכל כך כדי שלא לשנות את הנוסח המקובל מדורי דורות.
ואם כן, אנחנו שלא מגיעים לקרסולי קרסוליהם,
ואין לנו שיג ושיח במה שידעו הם,
היאך נוכל להרים ראש ולשנות או "לתקן" איזה דבר שלא כתבו הם.
והנה בֶּעָתה, 'חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם',
קמו להם איזה ראשי ישיבות שדרכם להעתיק את מנהגי האשכנזים לספרדים
מבלי לעיין בשורשם של דברים בספרי הפוסקים הספרדים,
ומבלי להתייחס בכובד ראש שכך היה מנהג הספרדים מדורי דורות,
ובטענות שונות ומשונות, "תקנו" נוסח כתובה לתלמידיהם הספרדים על פי מנהג בני אשכנז,
שברור שהוא נוסח אחר מהמקובל לנו מדורי דורות,
ועל ידי כך ביודעים ובלא יודעים,
משנים הבחורים הספרדים את מנהג אבותיהם ורבותיהם גדולי עולם
ומשתמשים בכתובה הנחשבת "מתוקנת".
ובספר משפט הכתובה (ח"א סג, סח) אחר שהאריך בכל הנ"ל,
כתב כדלהלן: אשר על כן, לא יפה מה שהדפיסו באיזה ישיבה ספרדית
"נוסח כתובה לבני ספרד על פי הנחלת שבעה" לפי הבנת עצמם,
[ספר נחלת שבעה הוא לרבי שמואל הלוי, תלמיד הט"ז, שהיה רב בפולין וגרמניה].
שהרי נוסח הספרדים המקובל מדורי דורות בארץ ישראל,
נשען על יסודות איתנים וכמבואר להלן, והוא נוסח מזוקק ומדוקדק בכל מילה ומילה.
ומי נתן לנו רשות לשלוח יד ולשנות.
ויש להעיר על עצם העוז להתחכם יותר מהקדמונים ולשנות כאשר נראה להם לפי הבנתם,
ובכך בזים הם למסורת של מאות שנים, ולבנין אבותינו ואבות אבותינו,
כאילו אין להם כל משקל למול ההבנה החדשה של ה"מתקן".
אבל כבר לימדונו חז"ל (ברכות ז ע"ב) "גדול שימושה יותר מלימודה",
והעיקר הגדול הוא להתאבק בעפר רגלי חכמי הדור ימים ולילות,
ולשמוע מהם איך אנחנו צריכים להתנהג בנוסח הכתובות שלנו.
אבל זולת זה, צריכים אנחנו לחיות בפחד לשנות זיז כלשהו ממה שעשו אבותינו.
וכמה מגדולי הדור אמרו לי, שזו 'רמות רוחא' [רוח גבוהה].
ומי יגלה עפר מעיניו של גאון ההלכה והמידות רבי שלמה זלמה אוירבך זצ"ל
שפעם בהיותו מסדר קידושין אצל בחור ספרדי מתלמידי ישיבתו,
אמר הרב לחתן שלא כדאי שהוא ראש הישיבה ימלא את הכתובה
אלא יתנו אותה לרב ספרדי למלאותה כמנהג,
מפני שאצל הספרדים נוהגים לכתוב לחתן תואר "חמד בחורים"
ולכלה "בתולתא שפירתא ויעלת חן", או כיוצא בזה,
והוא חושש שמא לא יכתוב התארים כראוי.
והפציר החתן בראש הישיבה שיכתוב הוא,
ואמר לו "הלא ראש הישיבה יודע את התארים" (כפי שאמר בעצמו).
השיב ראש הישיבה, כי מה שיודע הוא סגנון כללי שיש אצל הספרדים,
אבל אולי בעדה זו או אחרת יש דקדוקי תואר המיוחדים להם,
והוא אינו חפץ להוריד מהמקובל ומהראוי לכלה זו.
קפץ החתן והודיע שהוא מוחל מחילה גמורה על כל התארים,
ורצונו שהגאון ראש הישיבה הוא דווקא ימלא את הכתובה.
אז סנט בו ראש הישיבה והושיבו מולו והחל לאלפו בינה,
שהוא אינו רשאי לומר כן, והוא חתן צעיר, ונכנס למשפחה חדשה,
ויש כבוד המשפחה בדבר, ואי אפשר לו לוותר על שום תואר של כלתו,
ואי אפשר לראש הישיבה להוריד שום תואר של המשפחות.
וסוף דבר, שעמד ראש הישיבה על דעתו ולא ויתר,
עד שנתנו את מילוי הכתובה לרב ספרדי שהיה שם,
והוא מילא הכל כמנהג.
עד כאן המעשה.
ואתה הקורא הבט וראה עד כמה חרד הגאון האציל הזה לדקדוקי תואר בכתיבת כתובה,
הגם שזהו לכאורה דבר קל שאין בו נפקא מינה,
וכל זה כדי שלא לשנות מהמנהג.
וכן יש לנו ללמוד מהנהגה זו בכל מקום. ע"כ. (א קנא)
ובהזדמנות אחרת שדברתי עם הגרש"ז על ענין השבועה שבכתובה וכדלהלן,
אמר לי משפט בזה הלשון: "אני לא מתעסק עם הכתובה הספרדית בכלל,
כי הכבוד של המשפחה הוא', שהרב שלהם יסדר אותה כפי המנהג שלהם". (ה רמה)
וכיוצא בזה היה אצל הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל,
שלא נתן רשות לחתן לשנות מנהג מסויים ממנהגי אבותיו בענין הכתובה,
אפילו שבאותו ענין לא היה הכרח הלכתי כלל. (א סט)
עד כאן תוכן דבריו.
ראה באיזו ענווה התנהגו גדולי עולם אלו,
ומעולם לא עלה לפניהם אפילו במחשבה לשנות בנוסח הכתובה הספרדי.
ואילו אלו, הלכו ובנו במה לעצמם "לתקן" כתובה לספרדים על פי מנהגי אשכנז??!!
ועיין בגמרא (יבמות קט ע"ב) מה שדרשו על הפסוק (משלי יא טו):
"רע ירוֹע כי עָרב זָר, ושנא תֹקְעִים בוֹטח ",
רעה אחר רעה תבוא לתוקע עצמו לדבר הלכה.
והשם הטוב יכפר בעד.
והנה מה שאמרו כמה מגדולי הדור, שזו 'רמות רוחא'.
הנה לצערנו הרב,
פעמים רבות דברים אלו נובעים מחמת חוסר חשיבות
והבנה במעלת גאוני ומאורי הדורות האחרונים הספרדים אשר מפיהם אנו חיים,
שלא רק שאינם רואים לנכון לעיין בספריהם,
אלא מעולם אפילו לא שמעו את שמותם,
[כן שמעתי מפי קדשו של מרן זצוק"ל שאמר מכאב לבו],
ועל כגון זה נאמר "לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו".
על כן, יש לייעץ לאותם ראשי ישיבות ללמוד מעט מוסר בענין מידת הענווה,
ובכך יקל להם להבין שגם לספרדים במשך כל הדורות,
היו גדולי עולם וענקי רוח המעניקים חמה בקומתם,
ויתחילו לעיין בספריהם ולמצוא תשובות לכל שאלותיהם ותמיהותיהם על מנהגי ספרד,
וכמו שהתבטא בחריפות הגאון רבי ישראל יהושע טרונק
[לפני כ-150 שנה בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סימן נג)],
וזו לשונו: ובפרט כי גדולי רבני ספרד, אשר ציפורנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז,
הם מתירים, ואיך נוכל לעשות תורתם פלסתר.
והאמת, שעל ידי פחזותם של האשכנזים, יצאה מכשלה גדולה.
ומעולם לא עלה על דעתי שיהיה מי שחושש בזה. ע"כ. (עי' רנג)
וראיתי לנכון להביא מעט מדברי רבותינו הקדמונים בענין שפלות ערכנו קודם שבאים לפסק הלכה,
ועל אחת כמה וכמה אצל אותם שכמעט אינם עסוקים בלימוד ההלכה כלל,
אלא רק בלימוד הגמרא ובפלפולים שונים,
ואינני יודע אם באיזה זמן מימי חייהם השקיעו באמת בלימוד ספר ה"בית יוסף",
שהוא היסוד לכל פוסק הלכה.
וכבר כתב בשו"ת שבט הלוי וואזנר (חלק ב סימן נז):
"פעם אמר לי גאון ישראל החזון איש זיע"א באחת משיחותיו אתי,
כי בנעוריו למד הרבה טור ובית יוסף,
והיו חבריו מלעיגים עליו ואמרו שיהיה זה מלמד תינוקות,
וסיים ואמר: ברוך ה' נעשיתי מה שנעשיתי". ע"כ.
וסיפר מורנו הראש"ל שליט"א, שכאשר ביקר פעם אצל הרב וואזנר,
הוא אמר לו שהחזון איש דיבר איתו בחריפות גדולה יותר נגד דרך הלימוד היום בישיבות.
ושאל אותו הראש"ל, אם כן למה לא כתב זאת הרב בספרו?
הוא חייך, וענה לו: "אתה יודע היכן אני גר..."
[ועיין עוד דברים נמרצים במעלת והכרח הלימוד בבית יוסף לפסיקת הלכה,
בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" (עמוד 146), ותרווה נחת.]
והנה, ידוע מה שכתב הרא"ש, שאין להוציא דין על פי קושיא,
שאם יש תירוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין.
וכתב בכנסת הגדולה,
שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופירוש המפרשים אחרונים וקדמונים,
ואפילו שנראה לו קושי בדבריהם,
כי יש לנו לתלות החסרון בנו ולומר שדעתם רחבה מדעתינו,
ואין אנו משיגים עומק כוונתם.
ובשו"ת דגל ראובן כתב בשם הגר"ח מוולוז'ין,
שכאשר בא לפניו רב אחד והציע לו פסק דין על פי יסוד קושיתו בתוספות ביבמות.
ענהו הגאון, כי "מקושיא לא מתים". עי"ש.
נמצא אפוא, שאף אם נאמר שלאותם "מתקני" הכתובה הספרדית,
ישנן קושיות על הכתובה,
וכי בגלל זה ישנו את מנהג אבותינו ואבות אבותינו מזה מאות בשנים?!
וכי באנו מעשרת השבטים שאין לנו מסורת מגדולי עולם?!
וכי רק לבני אשכנז היו גדולי עולם?!
זאת ועוד, הלוא כל קושיותיהם וסיבות שינוייהם בכתובה,
כבר הועלו על ספריהם של גדולי רבותינו ודנו בהן,
ואם כוונתם לשם שמים לחפש את האמת,
מי מונע בעדם לעיין בדבריהם,
ובפרט בספר הנפלא והאדיר "משפט הכתובה" שדן בכל פסיק ופסיק שבכתובה,
ובאר הכל בטוב טעם ודעת עם מקורות נאמנים,
אחר שחקר ודרש בכל פינה ובכל זוית שבכתובה במשך 15 שנה,
ואיך אפשר להורות בענייני כתובה, וכל שכן לשנות,
מבלי לעיין בספר הנפלא הזה,
אשר אסף והביא את כל הדעות והמנהגים מלפני כאלף שנה,
דור אחר דור, ועד דורנו אנו??!! אתמהה.
'פליאָה דעת מִמני, נִשגבָה, לֹא אוכל לה'.
[ועיין בספר "פוסק הדור" על מרן הראש"ל זצוק"ל, "נאום הכתר", סוף עמוד .91 ולהלן (עמ' 289)].
ובספר עליות אליהו סיפר בשם הגר"ח מוולוז'ין,
כי הרב החריף רבי צבי מסמיאטיץ, תלמיד הגר"א,
היה דרך לימודו על דרך החריפות, ולא זז מחבבו, אמר לו הגאון,
בחר נא איזה חידוש והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב,
ענהו הגר"א, אם באנו לפלפל כן, הלא אפשר להוסיף כהנה וכהנה,
והאריך לו בדברי חידודים במהירות גדולה,
עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל.
וכה סיים הגר"א, כשלומדים באופן זה,
יוכל האדם לטעות בעצמו, מאחר שבכל יום ויום מוסיף חידוד על חידוד,
ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל,
ויוכל לבוא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו
שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הקדמונים,
אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמיתי,
אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו. ע"כ.
ישמע חכם ויוסף לקח.
צא וראה מה כתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל בשו"ת רב פעלים (חלק א בפתיחת הספר):
ויש שאין דרכם לתור ולחפש בספרי האחרונים,
אלא פונים דוקא לספרי הראשונים,
וכותבים מה שנראה להם לפי הכרעת דעתם וסברתם כאשר תשיג ידם,
ובדרך זו מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז.
ואף על פי שבודאי לאו ברמות רוחא נוהגים כך, עם כל זה,
אחר אלף מחילות מכבוד תורתם,
לא טוב עשו כי זה כלל גדול בתורה שאינה נקנית אלא בחבורה,
ולכך נקראו החכמים בעלי אסופות.
ותמיד תמצא שהגדולים צריכים לקטנים.
והתנא הגדול אמר (תענית ז ע"א),
הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם,
ומתלמידי יותר מכולם.
ולכן, אפילו הוא רב מובהק וחכם גדול,
למה לא יבקש לדעת מה שכתב הספר האחרון,
הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ מהראשונים והאחרונים באותו ענין,
ושמא ימצא שם דבר חדש.
ואפילו אם לא ימצא דבר חדש,
יועיל מה שימצא לו חבר כסברתו,
ואין זה כדן יחידי.
ובדרך זו נוהגים חכמי הספרדים בפסקים ותשובות שלהם,
לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני האחרונים ככל אשר תשיג ידם,
כדי לברר ההלכה בתשובותיהם. ע"כ.
שפתים ישק משיב דברים נכוחים.
וידוע מה שאמרו בתלמוד (עירובין יג ע"ב),
מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם,
מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי,
ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.
וכתב מרן רבו יוסף קארו בכללי הגמרא,
שלפי שנוחים ועלובים היו, זכו לכוון לאמיתה של תורה.
וצריך לזכור תמיד מאמר חז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה)
"לעולם יחשוב אדם כאילו בעל שמועה עומד נגדו",
ואילו היו לפנינו לא יכולנו לדבר או לפצות פה לפניהם,
שאין אנו ראויים להיות תלמידי תלמידיהם,
והיאך נעיז פנינו לחלוק עליהם.
והשם יזכנו להכיר מיעוט ערכנו.
(שו"ת יביע אומר דברי הפתיחה לח"א וח"ג.
ועיין עוד דברים נמרצים בזה בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק יא ממרן זצוק"ל)
ויודע תעלומות יודע, כי לאחר שראיתי שרבים וטובים,
תמימים וישרים מבני ספרד, "עוזבים מקור מים חיים",
מנהג אבותינו ורבותינו גדולי עולם מאות בשנים,
"לחצוב להם בורות נשברים", והולכים שולל אחר כתובות אלו "המתוקנות",
העירוני רעיוני, ועל משכבי בלילותך, מה לך נרדם,
קום קרא אל אלהיך והוא ירצך,
ואל תבוש כנגד המלעיגים עלו לאמר:
קום לְ עליך לאמר 'מה לך פה, ומי לך פה,
כי נצבת לך כמו נד, ומי הביאך עד הלום'.
וסהדִי במרומים, כי לא לכבודי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי,
רק קנאת השם צבאות תעשה זאת, בראותי כי שחה לעפר נפשנו,
דבקה לארץ בטננו, ומזלזלים ברבותינו ובכתובות אבותינו ואבות אבותינו ללא פחד וללא מורא,
על כן אמרתי "קומה עזרתה לנו, ופדנו למען חסדך",
וסייעתא דשמיא של כל אותם גדולי ומאורי הדורות תעמוד לנו לעזרה,
להעמיד הדת על תילה, ולבער דעות משובשות מן הכרם,
למען תמלא הארץ דעה את השם,
ללכת איש על מחנהו ואיש על דגלו, ולא יטוש תורת אמו,
ובכך גם קודשא בריך הוא לא יטוש עמו ונחלתו לא יעזוב, אמן.
(עיין בהקדמה לארחות חיים, לרבי חיים וולף בוכנר, לפני כ-400 שנה)
שידוכים לחרדים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 179-182