העליה לתורה
כשיש שמחה בבית הכנסת כשבת חתן,המנהג הנכון שלא למכור את המצוות אלא ליתנן לבעל השמחה,
והוא מכבד את קרוביו.
ויש שנהגו למכור רק עליות משלים ומפטיר,
כדי שמי שיש לו "יום השנה", יוכל לעלות.
ועל הגבאים לתת את הדעת לכבד את בעל השמחה,
שכבר אמרו חז"ל: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ולא יתנהגו בצרות עין,
ואדרבה "כי מְכבדי אֲכבד". ("סדר היום בהלכה ובאגדה" 198)
כשמעלים מוסיפים בשבת חתן,
ישתדל החזן לקרוא לכל עולה שלשה פסוקים אחרים,
ובפרט שפעמים רבות מחמת שחוזר על הקריאה כמה פעמים,
אין הציבור מטים אוזן לשמוע,
ונכשלים בשיחה בטלה בקריאת התורה ובבית הכנסת.
אך אם הפרשה קצרה וישנם הרבה עולים,
רשאי לחזור על אותם פסוקים כמה פעמים,
כמו שנוהגים בשמחת תורה.
ובני אשכנז לא נהגו להקל בזה אלא בשמחת תורה או במקום צורך.
("סדר היום בהלכה ובאגדה" עמ' 202)
זכורני, כאשר בנו של מרן זצוק"ל, הגאון רבי יעקב זצ"ל חיתן את בתו הגדולה,
הגיע מרן לשבת "פרשת ויצא" ה'תשמ"ט בשכונת "תל ארזה" בירושלים לכבוד שבת חתן,
ובבוקר התפלל בבית הכנסת "בורוכוב",
וקרא בתורה כהרגלו בקודש, ולאחר עליית כהן ולוי,
העלו מוסיפים לרוב, וכמעט כל שלשה פסוקים מרן עצר והעלו מוסיפים רבים,
כי רבו האורחים והמכובדים.
לאחר מכן עלה מרן שליח ציבור לתפילת מוסף כדרכו בקודש,
ואחר "עלינו לשבח", אמר "מזמור ליום השבת" כנהוג,
ובאמצע המזמור ניגש בנו הרב יעקב מאחרי גבו,
ונטל את הטלית מעל כתפיו של מרן, וקיפלה כרגיל ללא שינוי.
(ועיין בחוברת "מרן הרב עובדיה בהלכה ובאגדה – מזווית אישית".
ובטעם היתר קיפול הטלית בשבת,
עיין בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" מהדורת ה'תשע"ז עמוד 251)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 278