התנאים לשבע ברכות
לבני ספרד,אין לברך שבע ברכות בסיום ברכת המזון אלא בהצטרף ג' התנאים הבאים:
א. עשרה אנשים.
ב. שתי פנים חדשות.
ג. בית החתן.
[ואז מביאים שתי כוסות יין, אחת לברכת המזון ואחת לשבע ברכות,
וכמבואר לעיל (עמוד 246)],
אבל כל שחסר אחד התנאים,
מברך המזמן על כוס אחת ברכות 'הגפן' ו'אשר ברא'.
על כן, סעודה הנערכת בבית הורי החתן או הורי הכלה,
ויש שם עשרה אנשים ושתי פנים חדשות,
לא מברכים שבע ברכות אלא ברכת 'אשר ברא',
כיון שאין זה בית החתן. (שא)
אולם, למנהג בני אשכנז,
די בעשרה אנשים ובאדם אחד לצורך פנים חדשות,
כדי לברך שבע ברכות, אף שאין זה בית החתן.
להלן נבאר את פרטי דיני ג' התנאים הנ"ל:
עשרה אנשים -
אין לברך שבע ברכות אלא דוקא כשיש עשרה אנשים גדולים.
ואף על פי שבסתם זימון של עשרה,
מצטרף קטן אחד למנין העשרה (כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן קצט ס"י),
מכל מקום לענין שבע ברכות, צריך שיהיו עשרה גדולים דווקא,
ככל דבר שבקדושה.
וכל שכן שאשה אינה מצטרפת לעשרה.
(הרמב"ם הלכות אישות פ"י ה"ה. שו"ע סימן סב ס"ד)
פנים חדשות-
לא השתתפו בסעודות -
"פנים חדשות", היינו בני אדם שלא השתתפו באחת מהסעודות של חתן וכלה אלו,
ואפילו שהיו בחופה ושמעו את הברכות,
כל שלא אכלו שם עד עתה, הרי הם נחשבים כפנים חדשות.
וכתב מרן השלחן ערוך (סימן סב סעיף ז)
שכן פשט המנהג כדעת הרא"ש ולא כהרמב"ם. (שכ)
אחד או שנים - למנהג בני ספרד, צריך שיהיו לפחות שני אנשים.
ולמנהג בני אשכנז, די באדם אחד.
כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ב ה"י),
הברכה שמוסיפים בבית חתנים,
היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין...
ואם היו פנים חדשות,
מברכים בשבילם אחר ברכת המזון שבע ברכות,
כדרך שמברכים בשעת נישואין, 'והוא שיהיו עשרה',
וחתנים מן המנין. ע"כ.
והנה, יש שהבינו בדעת הרמב"ם שמצריך שכל העשרה יהיו פנים חדשות.
אך זה אינו נכון,
וכמו שבאר רבנו אברהם בן הרמב"ם בתשובה:
ומה שנוגע לפנים חדשות בבית חתנים,
נראה מדבריכם שאתם חושבים שמה שכתב אבא מארי זצ"ל בחיבורו 'והוא שיהיו עשרה',
עניינו עד שיהיו פנים חדשות עשרה,
ורק אז יברכו שבע ברכות בברכת המזון.
מי שחושב כך טועה,
כי הוא ז"ל לא רצה לומר בדבריו אלא שהנאספים לברכה יהיו עשרה.
ויתבונן נא לדבריו ז"ל שכתב 'וחתנים מן המנין',
והרי החתנים אינם פנים חדשות.
וגדר פנים חדשות, לפי מה שנמסר בשם אבא מארי זצ"ל בענין זה,
לא פחות משנים, כי "פנים" לשון רבים,
והפחות של רבים לפי ההלכה שנים.
וכן משמע מחיבורו שכתב 'אבל אם היו האוכלים אחרים...
מברכים בשבילם שבע ברכות',
ומובן "אחרים" רבים, ולכל הפחות שנים.
וזולת אבא מארי זצ"ל, סבורים שגם אם רק אחד פנים חדשות,
מברכים בגללו שבע ברכות.
והוא זכר קדוש לברכה, לא הסכים לזה. ע"כ.
ובאמת, שיש ראשונים שחולקים שפנים חדשות היינו אדם אחד,
וכן מנהג בני אשכנז.
אך כתב בסידור בית עובד,
שמנהג בני ספרד להצריך שתי פנים חדשות,
ואפילו שלא מרבים בסעודה ומשתה בשבילם.
וכן כתב בפני יצחק אבולעפייא,
ושכן נהגו ברוב המקומות אשר דרכתי בהם.
ובשו"ת רב פעלים (חלק ד אבן העזר ס"ס ו) כתב,
ופה עירנו בגדאד, המנהג פשוט להקפיד שיהיו שנים ולא די באחד.
וכל אלו הם דברים פשוטים. עי"ש.
(שו"ת יביע אומר חלק ג אבן העזר סימן יא אות ג, ה, יב)
ריבוי הסעודה - למנהג בני אשכנז, אין נחשב פנים חדשות,
אלא באדם חשוב שמרבים בסעודה ומשתה לכבודו.
אבל למנהג בני ספרד, כל אדם נחשב פנים חדשות,
אף שאין מרבים לכבודו בסעודה.
(שו"ת יביע אומר ח"ג אבן העזר סימן יא אות ה, יב)
מנהג אשכנז כדעת התוספות והרא"ש ועוד.
ומנהג ספרד כדעת הרמב"ם,
שמבואר בדבריו שאין צריך שירבו בשבילם.
וכן כתבו הראנ"ח, פרי האדמה,
ערוך השלחן, בית עובד ועוד.
וכתב בספר חופת חתנים, שכן מנהג ליוורנו.
ובספר חינא וחסדא כתב,
שהמנהג לברך שבע ברכות אפילו על סתם אורחים שלא באו מחמת החתונה,
ואפילו הם זרים ובמקרה סעדו שם, ואפילו הם עניים.
וכתב רבנו יוסף חיים (שו"ת רב פעלים חלק ד אבן העזר סימן ו),
וצריך שלא יהיו הפנים חדשות מאותם הבזויים שבני החופה קצים בהם,
ויושבים על השולחן לאכול על אפם ועל חמתם,
ולא נוח להם כלל,
כי אלו אינם חשובים פנים חדשות לברך בעבורם שבע ברכות. ע"כ.
קטן. אשה - אין להחשיב פנים חדשות אלא דוקא איש גדול למעלה מגיל מצוות,
אבל אשה או קטן, אינם נחשבים לפנים חדשות
ואפילו יש עשרה בלעדיהם, לא מברכים שבע ברכות.
הגר"ח פלאג'י נשאל, במעשה שבא קטן לבית חתנים,
והיה חשוב ובן גדולים, והרבו בסעודה בשבילו,
והוא פנים חדשות, האם יברכו שבע ברכות או לא?
תשובה: כתב הריטב"א בשם התוספות,
שלא נחשב פנים חדשות אלא כשבא אדם חשוב.
ואשה, אף על פי שהיא חשובה,
כיון שאינה ראויה להצטרף לעשרה לברכת חתנים,
אינה נחשבת פנים חדשות.
ומבואר שרק מי שמצטרף לעשרה,
יכול להיחשב לפנים חדשות, וממילא הקטן שלא מצטרף לעשרה,
לא נחשב פנים חדשות.
וכן כתבו כמה אחרונים.
(שו"ת יביע אומר חלק ג אבן העזר סימן יא אות י)
שבת קודש - סעודות הלילה והבוקר של שבת,
נחשבות במקום פנים חדשות,
ואין צורך לחזר אחר שני אנשים שלא היו בסעודות.
אבל סעודה שלישית,
אינה נחשבת כפנים חדשות.
אמרו במדרש אגדה,
"מזמור ליום השבת - אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן,
נאמר שירה".
ומכל מקום, דוקא בשתי הסעודות הראשונות שהן חשובות יותר,
שיש דרך להרבות בהן בשמחה ובמנות מכובדות,
והן חובה באכילת פת.
אבל לא בסעודה שלישית, שיש אומרים שאין חובה לאכול בה פת,
ויוצא ידי חובה במיני מזונות, בשר ויין.
(תוספות והרא"ש. בית יוסף) וזו לשון מרן השלחן ערוך (סימן סב ס"ח):
שבת ויום טוב ראשון ויום טוב שני,
נחשב כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית,
אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.
פורים - יום פורים אינו נחשב לפנים חדשות.
שמכיון שאין חובה לאכול פת בסעודת פורים,
הרי דינו כסעודה שלישית. (שיירי טהרה. שכ)
בית חתנים
"בית חתנים" הוא בית החתן והכלה שדרים בו ושם עיקר שמחתם,
כי שם הם מרגישים פתיחות ושיחרור יותר,
שיכולים לדבר ולצחוק כל צרכם,
לא כן במקום אחר שאינם משוחררים כל כך,
וכלשון רש"י (מסכת סוכה כה ע"ב):
"ובוש לשחק [לצחוק] עם כלתו", וביאר הט"ז (סימן סב סק"ז),
שבוש החתן מלשחק עם כלתו בסוכה,
לפי שהיא פתוחה תמיד כל היום והכל רואים אותם,
לא כן בבית המיוחד לו ולכלתו שיוכל לשחק עמה בעת שבני אדם פונים ממנו. ע"כ.
ובאמת שכך הוא טבע האדם להתנהג בביתו בשיחרור יותר,
אפילו כשנמצאים שם בני אדם אחרים,
מה שלא היה מתנהג בבית אחרים,
מחמת שלא נעים לו.
וכיון שעיקר תקנת חז"ל בשבע ברכות היא על השמחה,
וכלשון הר"ן, "שברכת חתנים נתקנה על שמחת לבו של החתן",
לכך לא תיקנו אלא בביתם שהשמחה היא גדולה,
מה שאין כן בבית אחר או באולם,
אין מברכים שבע ברכות.
וזאת לבד ממה שפעמים רבות אין החתן והכלה
מכירים בכלל את האורחים הבאים לכבודם,
ואין להם שמחה עימם כל כך,
וכגון שהסעודה מתקיימת בבית אחי הכלה שגר בעיר אחרת,
וצריכים הם להטלטל מעיר לעיר,
או שמתקיימת בבית חבר אבי החתן או אבי הכלה,
ומזמינים אנשים מבית הכנסת או מהעבודה,
וברגע האחרון גם את השכן הסמוך
כדי להשלים מנין, "ולשמחה מה זו עושה".
וכן פסקו גדולי דורנו לבני ספרד, ומהם:
מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף,
מורנו ורבנו הגאון רבי בן ציון אבא שאול,
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך,
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ועוד.
(ב"ח ב שעו, שעט)
כתבו התוספות, אם יצא החתן מחופתו וכלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר,
אין מברכים ברכת חתנים, כיון שאין שמחה אלא בחופה.
וכן אמרו בגמרא,
מברכים ברכת חתנים בבית חתנים,
משמע דוקא במקום חופה שהוא בית חתנים,
שהוא מקום עיקר ישיבת החתן והכלה,
ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא. ע"כ.
ומבואר יוצא מדבריהם,
שאין לברך שבע ברכות אלא בבית החתן שזה עיקר דירתו,
אבל אם עורכים לו סעודה בבית אחר,
אפילו יהיה בית הוריו או הורי הכלה,
כיון שזו סעודת אקראי, ועיקר ישיבתו היא בביתו,
אין לברך שם שבע ברכות.
וכן דעת האור זרוע בשם ריב"א, הראב"ד, הרשב"א,
הרמב"ן, הריטב"א והמרדכי.
וכן כתב המאירי בשם קצת מפרשים.
וכן למד הבית יוסף בדעת הרא"ש.
אולם המאירי כתב,
אם אחרים מזמינים את החתן ועושים לו סעודה בביתם לכבודו,
יראה בזה כאילו הוא מתקין לו סעודה לשם, ומברכים.
וכן כתב הר"ן,
נהגו עתה לברך ברכת חתנים בכל אחד מבתי החתונה כל זמן שהחתן או הכלה שם.
וכן פסקו מהר"ם מרוטנבורג, הגהות מיימוניות,
ארחות חיים, ושבולי הלקט.
ואולם הר"ן סיים:
ומכל מקום יש לחוש לדברי רבותינו בעלי התוספות.
והנה מרן בשלחן ערוך (סימן סב ס"ה) פסק,
מברכים ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה.
וכן כתב בסעיף י',
אם יצא החתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר,
אין אומרים שם ברכת חתנים.
ומבואר שפסק כדעת התוספות ועוד,
שאין לברך ברכת חתנים אלא בבית חתנים.
וכן מבואר בבית יוסף (סימן סב) שכתב,
ומה שכתב הרא"ש "לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת,
צריך לברך ברכת חתנים",
אינו סותר למה שכתוב בפסקי התוספות:
"כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת, אין לברך אלא בבית חתנים".
כי אפשר שהתוספות דיברו כשהולכים לעיר אחרת
לטייל ודעתם לחזור לביתם בתוך שבעה,
אבל הרא"ש דיבר כשהולכים להתיישב ולדור באותה עיר אחרת. ע"כ.
ומפורש, שכל שדעתם לחזור לביתם,
אין זה נחשב כבית חתנים, ורק כשעברו לבית דירתם,
הרי זה בית חתנים ויברכו שם שבע ברכות.
ואמנם הט"ז רצה לחלק בין זמנם לזמנינו,
כי דוקא בזמנם שהחופה היתה מקום עיקר ישיבת החתן והכלה,
וכמו שנהגו באשכנז לעשות אפריון לכבוד החתן והכלה בחדר שמתייחדים שם,
ואין לזרים איתם רק בעת שמשמחים אותם,
בזה אמרו שאין שמחה אלא בחופה כי
השמחה היתירה נמצאת שם בביתם יותר משאר בתים,
ולא במקום אחר שבוש לשחק עם כלתו.
אבל עכשיו שאין קוראים חופה אלא למה
שמקדשים מתחת לטלית הפרוסה על גבי כלונסאות,
אין שום מעלה לבית שעושים בו סעודת הנישואין יותר מבתים אחרים.
על כן יש לברך ברכת חתנים בכל בית שעושים בו סעודה לכבוד החתן והכלה. ע"כ.
וכן הוא מנהג בני אשכנז.
ואף שיש לפלפל בדברי הט"ז,
כי מה איכפת שהיום אין חופה ואפריון כימי קדם,
הלוא סוף סוף כמו שאז לא היה החתן בוש לשחק עם כלתו בחופה כבשאר בתים,
כן היום אין החתן בוש לשחק עם כלתו בביתם כבשאר בתים,
ונמצא שעדיין השמחה גדולה יותר בביתם.
והמקום שבו עושים את סעודת הנישואין,
יש בו מעלה יותר, כמו שכתב הרדב"ז,
כי עיקר השמחה היא שם שהכל עסוקים לשמחם,
וכמובא לעיל (עמוד 246).
ועל כל פנים, מאחר וסוף סוף מרן השלחן ערוך לא חילק כהט"ז,
ולדעתו לעולם אין מברכים שבע ברכות אם לא בבית החתן,
בודאי שאין לנו כח לחוקק בספר כהלכה פסוקה לברך ברכת חתנים בכל מקום,
כאשר מפורש בכמה ראשונים שהחופה היא מקום ישיבת החתן והכלה
ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא.
וסעודות שעושים בזמנינו בכל יום במקום אחר,
אין לך אקראי גדול מזה.
וכל הנמצא בעניינים,
יודע שהרבה פעמים מאחרים המוזמנים לסעודה,
והחתן והכלה יושבים ומצפים,
ובעל הבית דוחק ומנסה להשיג מי שישלים מנין,
ופעמים אף מתדפק על פתחי השכנים כדי שסוף סוף
ימָצאו כמה בני אדם ויוכלו להתחיל בסעודה.
ופעמים שהחתן והכלה מגיעים באיחור רב,
ואחר כך כמובן ממהרים כדי שלא להטריח את המוזמנים
שטרחו ובאו ממרחקים והמתינו זמן רב,
ואיך נוכל להגדיר סעודה זו כסעודה במקום חופה שהשמחה שם גדולה,
ומחמת כן לברך שבע ברכות.
גם שכיח ומצוי מאוד שרבים מהמוזמנים לא מכירים זה את זה,
וחלקם אינם מצד החתן ולא מצד הכלה,
אלא חברים ומכרים של בעל הבית שבאו להשלים מנין,
וברור שבמצבים אלו, אין ריבוי שמחה כל כך.
זאת ועוד, הלוא בפירוש כתב מרן בשלחן ערוך (סימן סב ס"י)
שדוקא אם הולך החתן לגמרי לבית אחר וכל חבורתו עמו,
אז נעשה אותו הבית עיקר, ומברכים שם שבע ברכות.
והלוא למציאות של היום, הולכים החתן והכלה לבדם,
והיאך יברכו שם נגד המפורש בשלחן ערוך.
ובלאו הכי, כתב מרן החיד"א שבימינו לא שייך דין זה של בני החבורה שבאים עימו,
שהרי השמחה התמעטה ואין בני חבורה קבועים שמשמחים את החתן בכל יום,
כפי שהיה מצוי בזמנם.
וזו לשונו (שו"ת חיים שאל חלק ב סימן לה אות ד):
והדבר פשוט וברור שבני החופה הם אותם האוכלים בבית החתונה
כל שבעת ימי החופה ימים ולילות עם החתן והכלה,
ואלו קראו בשמותם 'בני החופה'.
אבל אלו הקרואים והולכים בסעודה אחת ולא יותר,
ולמחרת קראו שם אחרים לסעודה,
וכן על זה הדרך, אינם נקראים בני חופה,
שכל אנשים דיין שעתן בסעודה אחת. ע"כ.
ואם כך אמר הרב לפני כ- 250 שנה,
על אחת כמה וכמה בדורנו זה,
שהתמעטו הלבבות וערבה כל שמחה.
על כן, בודאי שאין לנו לזוז ממרן השלחן ערוך
ולשנות הוראתו מכח סברות וחילוקי חילוקים,
ובפרט בענייני ברכות שאפילו נגד מרן אומרים 'ספק ברכות להקל',
כל שכן כאן שזו דעת מרן.
וכל יודע ספר ומודה על האמת,
יודה שכך דרך הפסיקה הצרופה לחשוש לספק ברכות,
ולא להרבות בברכות מכח סברות וחילוקים.
(שא. ב"ח ב שעא. הרה"ג רבי יורם מימון, אור תורה כסלו תשנ"ד)
והנה הגדיל לעשות אחד מהמחברים בזמנינו
וכתב בלשון מליצית למשוך את לב הקורא,
וזו לשונו: וכמו צער בנפשי בראותי מבני עמי שפוגמים את
שמחת הנישואין שלהם בהיפקד מהם הברכות שתיקנו
חז"ל על שמחתם של חתן וכלה,
והוא חסרון גדול בשלימות השמחה,
וזה ללא שום טעם והכרח בעולם כלל.
ודע והבן, שדבר גדול הוא לברך שבע ברכות בסעודות שעושים
לכבוד החתן והכלה משך שבעת ימי המשתה,
והמה הודאה להשם יתברך,
ועיקר אופן הבעת השמחה שתיקנו חז"ל,
ומעוררים מקורות השפע להמשיך על ידן קדושה וטהרה,
ברכה והצלחה, לכל אורך ימי חייהם של הזוג יחד. ע"כ.
ולא ידעתי לפרש שיחתו במה שכתב,
"שפוגמים את שמחת הנישואין בהיפקד מהם הברכות...
והוא חסרון גדול בשלימות השמחה...
ועיקר אופן הבעת השמחה שתיקנו חז"ל",
ונראה מדבריו כאילו שכל שמחת החתן והכלה היא רק באמירת הברכות,
ולא בשירה וזימרה ובשבחי החתן והכלה וכמבואר לעיל,
ואוי אם יחסרו מספר ברכות,
הלוא יהיה זה חסרון גדול בשלימות השמחה??!!
וזאת לבד ממה שפעמים רבות,
עת אשר הגיע עידן כיבודי הברכות,
כבר רבים מהמסובים עזבו את הסעודה ונמים את שינתם,
ולשמחה מה זו עושה??!! אתמהה.
ומה שכתב "וזה ללא שום טעם והכרח בעולם כלל",
לא ידעתי עוז דיבורו בזה,
וכי דעתם של הראשונים שהוזכרה לעיל,
וגדולי דורנו: מרן, הרב בן ציון אבא שאול,
הרב אוירבך, הרב אלישיב ועוד,
אין בדבריהם "שום טעם והכרח בעולם כלל"??!! פלא.
ומה שכתב "ומעוררים מקורות השפע להמשיך על ידן קדושה וטהרה, ברכה והצלחה...",
לא ירדתי "לעומק" דבריו, וכי זוג אשר חרדים לדבר השם זו הלכה,
ויראים לנפשם שמא יכשלו בעוון הזכרת שם שמים לבטלה,
שעליו אמרו חז"ל (שבועות לט ע"א) שכל העולם כולו נזדעזע
בשעה שאמר הקב"ה בהר סיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא",
ועושים כדעת רבותיהם ולא מברכים שבע ברכות,
וכי הם לא יזכו להמשיך שפע קדושה וטהרה וברכה והצלחה וכו'??!!
ועיין בלשונו הטהורה של האדמו"ר הקדוש מתולדות אהרון
(זכור לאברהם סימן סד סוף אות נז)
שכתב: "וידוע שהדר גאונו התגורר הרבה אצל
כבוד קדושת האדמו"ר מבעלז זצ"ל וראה איך שהיה זע וחרד
אף מספק ספק ספיקא של חשש ברכה לבטלה,
ואיך פוסק להם לברך, ומה יזיק לחתן אם לא יברכו בשבילו שבע ברכות,
ואין לברך מכח ספק ברכה לבטלה".
[ואמנם, יש להעיר רבות בתורף דבריו של אותו מחבר, אך כידוע,
כי בחיבורים אלו אין דרכנו להאריך בתשובות להשגות,
וכבר בארנו לעיל בקצרה הטעם הנכון למנהגנו,
ושכך נהגו כל גדולי הדור הקודם הספרדי,
ולא כמו שכתב שם שמנהג הספרדים לברך כל הברכות,
ועל הכל ש'ספק ברכות להקל'. ודי בזה למבין.]
שכירות -
אולם שמחות או חדר אוכל של מוסד ששכרוהו לסעודת החתן והכלה,
אינו נחשב כבית חתנים, ומברכים שם רק ברכת "אשר ברא".
(שטז. ב"ח ב שעו)
דירה זמנית -
בית שהושכר לחתן ולכלה או שנמסר להם בחינם
לדור בו במשך שבעת ימי המשתה, הרי זה נחשב ביתם לענין זה,
כי שם עיקר השמחה שמרגישים החתן והכלה טוב,
ואין צריך דוקא בית שידורו בו לתקופה ארוכה.
(ב"ח ב שעא. ועיין בשלחן ערוך סימן סב סעיף י)
מתגוררים בבית ההורים -
חתן וכלה המתגוררים בבית הורי החתן או הכלה,
וזהו מקום מגורם לתקופה מסויימת לאחר הנישואין עד שיחסכו מעות ויקנו דירה,
הרי זה נחשב בית חתנים, ומברכים שם שבע ברכות. (ב"ח ב שעא)
כמו כן, חתן וכלה שנישאו בארץ ישראל,
ולאחר שבעת ימי המשתה הם טסים לחוץ לארץ כי שם ביתם,
ובינתיים בשבוע זה הם גרים בבית ההורים,
הרי זה נחשב בית חתנים ומברכים שם שבע ברכות. (ב"ח ב שעא)
נסעו לעיר אחרת -
חתן וכלה שנסעו בתוך שבעת ימי המשתה מביתם לעיר אחרת,
באופן ששם יהיה מקום מגוריהם באותם ימים עד לאחר שבעת ימי המשתה,
הרי ביתם זה נחשב כבית חתנים ומברכים שם שבע ברכות.
לדוגמא: חתן וכלה שביתם בירושלים עיר הקודש,
אך מאחר והמשפחה מתגוררת בחיפה ושם יערכו את סעודות שבע הברכות,
לכן דרים הם בימים אלו בדירה בחיפה,
הרי זה נחשב להם בית חתנים ומברכים שם שבע ברכות.
כתב הבית יוסף (סימן סב),
מה שכתבו התוספות "כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת, אין לברך",
אפשר שדיברו כשהולכים לעיר אחרת לטייל ודעתם לחזור לביתם בתוך שבעה,
אבל הרא"ש שכתב "שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת,
צריך לברך ברכת חתנים",
דיבר כשהולכים להתיישב ולדור באותה עיר אחרת. ע"כ.
וכיון שכבר התבאר שלא צריך שידורו באותו בית דוקא לתקופה ארוכה,
אם כן אף שהולכים להתיישב ולדור שם בשבעת ימי המשתה,
הרי זה נחשב כביתם.
וזו לשון מרן השלחן ערוך (סימן סב סעיף י):
וכן לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת,
צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה. ע"כ.
והיינו לפי מה שביאר בבית יוסף בדעת הרא"ש כנ"ל,
וכתב עליו שם:
'ועליו אנו סומכים כי פוסק מובהק הוא',
ולא בא למעט אלא רק כשהולך לעיר אחרת למטרת טיול,
שאז בודאי אינו נחשב כבית דירתו,
ואין מברכים שם שבע ברכות.
אבל כשזה בית דירתו שם לתקופה זו, מברכים.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 257-262