טעימת הכוס
לכתחילה ראוי ונכון שהמברך 'הגפן' בברכות הנישואין,בסיום השבע ברכות, יטעם מן היין.
ולאחר מכן יתן מסדר הקידושין לחתן לטעום,
והחתן יטעים את הכלה.
וכן היה מנהגו של מרן זצוק"ל.
(שו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן י אות ו, ז)
אף על פי שמרן השלחן ערוך פסק כדעת הרא"ש ועוד,
שהכוס מעכבת בברכת הנישואין,
ונמצא שברכת 'הגפן' הזו דומה יותר לברכת 'הגפן' שבקידוש,
שלא חייב המקדש עצמו דוקא לטעום,
ודי שאחרים טועמים, מכל מקום לכתחילה יש לחוש לרמב"ם,
שברכות הנישואין כברכת האירוסין שאין הכוס מעכב,
וכיון שברכת 'הגפן' אינה חובה ממש,
הריהי ככל ברכת הנהנין שהמברך להוציא אחרים חייב לטעום,
ואם לא טעם, ברכתו לבטלה.
וכתוב בשו"ת הגאונים, וכוס של חתן וכלה של שבע ברכות,
המברך צריך לשתות ממנו, ואם מקפידים עליו [שלא ישתה],
יטיף ממנו מעט וישתה, וכך מצוה מן המובחר,
מפני שבירך עליו 'הגפן'.
ואם עדיין יש בני אדם שמקפידים,
או שהוא אינו מקובל עליו לשתות ממה שטעם ממנו אחר,
אין בכך כלום, אלא שותים ממנו חתן וכלה. ע"כ.
ועל כל פנים בודאי שירא שמים יצא ידי חובה לכל הדעות,
ויטעם גם מכוס ברכות הנישואין,
אלא אם כן יש הכרח שלא לשתות.
וכתב רבנו אברהם בן הרמב"ם,
כבר פשט המנהג שאחר שיטעם המברך שבע ברכות מהיין,
ישקה לחתן מאותו הכוס, והחתן ישקה לכלה.
ואין זה אלא מנהג נאות, ואין ראוי לבטלו,
עם היות שהגמרא לא תחייב זאת. ע"כ.
(הובא ביביע אומר שם בגליון הנדמ"ח הערה 6)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 214