חופה ביום ויחוד בלילה
חתן שעשה חופה לפני השקיעה,אף על פי שהתייחד עם הכלה רק בלילה שהוא כבר יום המחרת,
אינם יכולים לברך שבע ברכות או ברכת "אשר ברא",
אלא עד סוף יום השביעי שמשעת החופה.
על כן, חתן שעשה חופה ביום חמישי לפני השקיעה,
והתייחדו בלילה שהוא ליל שישי,
מברכים שבע ברכות עד סוף יום חמישי.
(שו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן ז אות א, ה. שט)
ברור ששבעת ימי המשתה מתחילים מהחופה,
כי רק מאז היא נחשבת נשואה,
ולא מעת נתינת הטבעת, שאז אינה אלא ארוסה בלבד.
רק מאחר ויש מחלוקת בראשונים בהגדרת החופה,
שלדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (סימן נה ס"א, סא ס"א),
החופה היא היחוד, ויש אומרים שהחופה היא כשיוצאת בהינומא,
ויש אומרים שהיא היריעה הפרוסה על גבי כלונסאות (עיין ברמ"א שם),
ויש אומרים שהיא פריסת הטלית עליהם.
לכך כתבו האחרונים שספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,
ואין מברכים אלא עד סוף יום השביעי שמשעת החופה.
סיום הסעודה בבין השמשות -
במקרה הנ"ל אם התחילו בסעודה ביום האחרון של שבעת ימי המשתה [יום חמישי],
והסתיימה הסעודה לאחר השקיעה בזמן 'בין השמשות',
יכולים לברך. אבל אם הסתיימה הסעודה לאחר צאת הכוכבים, אין לברך.
(שם אות ה. שיא)
כתב מרן זצוק"ל:
בבין השמשות יכולים לברך, משום ספק ספיקא,
שמא הלכה כהרמב"ם ומרן השלחן ערוך שאין שבעת ימי המשתה
מסתיימים אלא בסוף יום שישי,
ושמא בין השמשות יום הוא,
ובצירוף סברת רבנו תם שבין השמשות שלנו עדיין יום גמור הוא,
יש לנו שלוש ספיקות,
והרבה אחרונים סוברים שאפשר לברך מספק ספיקא,
ובפרט כאן שספר תורה גבן,
הוא מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו ולדעתו יש לברך,
כי היחוד הוא העיקר שהוא החופה.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 273-274