שכר שדכנות: כשיש יותר משדכן אחד
א. שדכן שהתחיל והשתדל בשידוך ונפסק הדבר,
ואח״ב בא שדכן אחר והתחיל עוד הפעם ונגמר הדבר,
צרך לשלם להראשון כפי שומת מורה הוראה
א). והדרך הנכון לחלקה לג׳ חלקים, מתחיל,
אמצעי והגומר ב).
א) כ״כ בהגהות חכמת שלמה חר״מ סי׳ קפ׳׳ה,
שכן דרכן האנשים רק אחר הרבות דברים מסכים לקרב הדבר,
א״כ אף שהראשון לא יוכל לגמור הדבר,
מ״מ הוקל אצל השני להשוותם בטירחא מועטת,
לכן צריך ליתן לו כפי אשר ישוו הבי״ד כמה הי׳ שוה טירחתו עיי״ש.
ב) שו״ת שב יעקב סי׳ י׳׳ג, וכ״כ שו״ת נוב׳׳י תנינא חו״מ סי׳ ל״ו,
ערוה״ש סי׳ קפ׳׳ה סי׳׳ב ושו״ת מהרי׳׳ל דיסקין סי׳ קצ׳׳ו,
והיות שקשה לברר בדיוק מי נקרא אמצעי ומי נקרא גומר,
לכן ראוי להתפשר ביניהם ע״י הוראת חכם,
וכ״כ שו׳׳ת בצל החכמה ח׳׳ג סי׳ ע׳׳ד.
וראה פל׳׳ו אות א׳.
וכ״כ לקוטי שושנים מערכת שי״ן אות ז׳ בשם שו״ת שב יעקב הנ״ל,
הובא דבריו בספר ברכת אהרן על מסכת ברכות מערכת ט״ז אות ד,
וכתב שם דעל כן אין מחויבין לתת להמתחיל חלק כפי המנהג,
רק היכי שהוא היה הממציא של השידוך הלז,
ועל ידו נתגלה הדבר באופן שאפשר לומר שאילו לא
היה הוא המתחיל והמעורר לזה לא היה עולה
על דעת אחרים על דבר שידוך הזה,
אז אמנם מגיע לו חלק מהשדכנות כפי מנהג,
מה שאין כן אם הגומר נתעורר מעצמו לאותו שידוך,
וסובר לפי דעתו שהוא היה הראשון,
וניכר לבית דין שאמת בפיו,
בכגון דא אין לתת להמתחיל חלקו,
כיון שלא עשה שום פעולה טובה אצל הדבר ההוא,
הואיל שהבעל דין לא נתרצו על ידו,
ואילו לא בא השדכן הגומר לא היה נגמר הדבר,
והיה נשתקע, וזה הגומר הלא בא מעצמו,
ולא ידע שום דבר מהמתחיל,
על כן אין שום טעם ליתן לו חלק מהשדכנות כיון
שלא פעל מאומה,
ולא תקנו להם שכירות בחנם עיין שם.
ב.שדכן שהתחיל הדבר ולולי הצעתו לא הי׳ הדבר יובל לבוא לידי גמר,
מחויב ליתן להמתחיל שליש ג).
ג בכל ספק יש לעשות פשרה בין השדכנים ד).
ד. הציע שידוך לאחד מהצדדים,
והמחותן עצמו או ע״י שליח מסר למחותן השני,
מגיע להשדכן רק חצי שדכנות ה).
ה. זה הכלל. מי שעשה פעולה לקרב הדבר אפילו
כשהראשון כבר קירב שני הצדדים לדבר השידוך,
ואלמלא הוא לא הי׳ הדבר בא לידי גמר או אפי׳ בא רק אחר זמן מרובה,
יש לו תביעה על חלק שדכנות, לכן יש לפשר עמו ו).
ו) ב״ב שו״ת שב יעקב הנ״ל הובא בפת״ש סי׳ קפ״ה,
שו״ת נוב״י תנינא חו״מ סי׳ ל״ו, הגהות ח״ס חו״מ סי׳ פ״ז סל׳׳ט,
שו״ת ר׳ טיאה ווייל סי׳ ע/ עיר ש״י חו״מ סי׳ קפ׳׳ה,
משפט שלום (למהרש״ם> שם, שו״ת לבושי מרדכי ח״כ חו״מ סי׳ ט״ז,
שו״ת מהר״ש ענגיל ח״ג סי׳ ט״ו,
שו״ת מהרש״ג ח״ג סי׳ ק״ג ושו״ת אגרות משה חו״מ ח״ב סי׳ מ״ט,
וראה באות ו.
ד) שו״ת הדי כשמים ח״ב סי׳ פ״ד,
כי בענינים כאלו שאין להם יסוד בגט׳ אין בידיגו למצא
עומק הדין ולהתחקות על שורש ההלכה.
ה) שו״ת בצל החכמה ח״ג סי׳ י׳ ופתחי חושן פי״ד סק״י.
עדוה״ש סי׳ קפ״ה סי״ב כתב כשרבים
הם השדכנים אין בזה דינים קבועים,
ובתקנות נמצא דרק המתחיל והגומר יקחו, והאמצעי ולא כלום,
דמדינא רק המתחיל והגומר העיקר, דהמתחיל שהציע הדבר,
והגומר גומרו, ע״כ ראוים לבא על שכרם, אבל האמצעי מה עשה,
מ״מ נהוג עלמא ליתן קצת חלק גם לאמצעי,
ולהמתחיל נקרא מי שהציע השידוך מה שלא ידעו
אי לא עלה על דעת הצדדים להתקשר ואפילו לא עסק בפרטים,
אבל כלא׳׳ה לא הוי גם מתחיל,
אם לא שנכנס בפרטים ובאיזה מהפרטים עשה
ו. ביקש מחבירו לנסות את הבחור אם הוא בר הכי ועי״ז נגמר השידוך,
אין עליו תביעת ממון עבור זה,
שאין זה רק מסייע ולא שם גומר ז),
אבל במקום שהמנהג ליתן איזה שכר על זה,
יש ליהן כפי ראות עיני המורה ח).
ז. אם השדכן הציע השידוך ונתקבל ההצעה,
אך הצדדים חושבים שכדאי לחכות אולי יציע להם
שידוך יותר טוב או שאין זה לפי כבודם לקבל מהשדכן הזה
כגון שהוא עדיין צעיר לימים וכדומה,
ואח״ב בא שדכן שני והציע אותו שידוך,
אם באמת נתקבל ההצעה מן הראשון צריכין לשלם לו שליש,
אבל אם הראשון לא עשה פעולה ולא נתקבלה הצעתו כלל,
ורק כשהציע השני נתקבלה ההצעה והשני גם גמרו,
השוואה ביניהם ואף שהי׳ אח״כ גומר מ״מ נקרא מתחיל,
ואם גם אחד מפרטיו לא נתקיים לא הוי מתחיל כלל,
וראוי לכל ירא אלקים כשאחד מציע לפניו שידוך שיכול לגמור העני
שלא יכניס אחר בזה, אפילו אוהבו וקרובו,
אם לא שרואה שעי״ז בלבד לא יוגמר השידוך,
ועכ״ז אם הכניס אף שלא עשה כראוי אין להשדכן תביעה עליו,
ובדרך כלל א״א להיות דינים קבועים בזה,
והדיינים למראה עיניהם והבנת לבם ישפטו בצדק עכ״ל.
ז) שו״ת מהרש״ג ח״ג חו״מ סי׳ ק״ד ושו״ת פרח מטה אהרן סי׳ ק״ג,
וז״ל אין זה ענין לשדכנות,
כי לא היה שם שום טענת ממון,
וגם אצל החתן לא היה צריך לפעול כלום איזה השתנות,
כי הוא היה מרוצה,
וגם לא היה יודע מזה שבאים לתהות על קנקנו,
כי דרך הסרסור הוא אם שולחו המוכר שיראה שיעשה לו פעולה אצל הלוקח,
או שיחפש לו איזה לוקח לסחורה,
או אם הלוקח שולחו אצל המוכר שיעשה לו פעולה אצל המוכר שימכור לו,
אבל כאן הלוקח שלח לראות אם הסחורה טובה,
וצריך הלוקח לשלם לו שכר שליחותו, אבל אין זה ענין שדכנות,
וכי נאמר אם ילך אצל חכם וישאל ממנו עצה אם לעשות השידוך,
והשידוך נגמר על פי דיבורו, הכי נאמר שיש לו שדכנות עיי״ש.
ח) שו״ת מהרש״ג שם שבענינים אלו הולכין אחר מנהג העולם עיי״ש.
י נחשב כאילו עשה השני הכל וא״צ לשלם להראשון ט),
ומ״מ יש לפשר עמו י),
ט) דהנה רמ׳׳א בחו״מ סי׳ קפ״ה סעיף ר כתב,
ראובן היה לו בית למכור .
ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי
ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו,
ואח״כ מכרו ללוי על ידי אחר,
חייב ליתן לשמעון סרסרותו.
והנה דברי רמ״א הללו לקוחים מדברי הרא״ש בתשובה כלל ק״ה והובא בכ״י שם.
וכתב בשו״ת נוב״י תנינא חו״מ סי׳ ל״ו ואמנם בדברי הרא״ש לא
הוזכרו שמכרו על ידי אחר,
וזה לשון הרא׳׳ש שם וששאלתם על שמעון שהיה סרסור
לראובן למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו,
ושוב לא אכה ראוכן למכור ללוי כי אמר כי היה שונאו ומכרז לאחר,
ועתה תובע הסרסור דמי סרסרותו מראובן.
לא ידענו במה נתחייב ראובן לו מעותיו אף שכועה
אין כאן וכר ולא רצה למכרו בטלה סרסרותו וכר,
כי זה פשוט שהסרסור והשדכנים אם נגמר הדבר בלא סרסור אין
המוכר נותן כלום,
ידאי אם אחר שאמר לו הסרסור שלוי רוצה לקנותו ואמר
שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואח״ב מכרו ללוי זה וראי
היה רמאי וצריך ליתן לו שכרו ו כי׳ עיין בתשובת הרא״ש וגם בב׳׳י.
'ואמינא שמה שהוסיף דמ״א שמכרו ע״' אחר,
יש לדון על זה דבשלמא אם מכרו אח״כ ללוי בלי שום
סרסור שפיר מוכח שברמאות דחאו להסרסור במה שאמר לו שלוי שונאו,
כי מה נולד אח״כ שגרס הסרת השנאה או מה נתחדש אח״כ.
דבר ששינה דעתו למכור למי שלא רצה למכור,
אבל אם מכרו אח״ב ללוי ע״י סרסור אחר יוכל להיות שהסרסור
החדש הטעים לו טעמים נכונים שלא יעכב
המכר עבור השנאה וחידש לו טעמים המטים הלב מה
שלא הטעים ראשון ואין כאן הוכחה על רמאות,
וגם צריך להיות שהסרסור כבד גמר דמי המכר ובאותן הדמים מכר,
ולכן ודאי רמאות יש בדבר.
ואמנם נלענ׳׳ד שגם רמ״א שכתב שמכרו ע׳׳י אחר שחייב ליתן לשמעון סרסרותו,
כוונתו כפי חלקו שלא תאמר כיון שמתחלה לא גבנסו
דברי הסרסור באזני הסוחר שוב אין לו שום זכות להסרסור,
קמ׳׳ל הרמ׳׳א^שלא איבד זכותו עיי״ש.
מבואר דאפי׳ אס באמת לא נכנסו דברי השדכן הראשון להצדדים,
אפ׳׳ה קיי׳׳ל דלא איכד זכותו.
אך כשו״ת שב יעקב חו״מ סי׳ כ״ג כתב באחד שהציע שידוך לאבי הבת,
ולא נכנסו דבריו באזניו, מחמת כי הבחור שהציעו לו,
לא הי׳ בן תורה׳ ואבי הבת רצה לקחת לבתו רק בן תורה,
ולאחר חצי שנה שמדעת עצמו עלה ברעיונו אותו השידוך,
אותו השני הלך והציע אותו השידוך לאבי הבת,
ושוב קבל השני אותה התשובה, שרוצה רק בן תורה,
אמנם השני השפיע על הסבא שיורה לבנו שישדך בתו
עם אותו בחור בהטעימו טובת השידוך,
ונגמר השידוך ע״י השני.
והראשון תובע שליש בתור מתחיל׳ עפ׳׳י הרמ׳׳א שפסק
שראובן חייב לתת לשמעון סרסרותו,
אעפ׳׳י שראובן לא קבל דבריו.
והשני דוחה דבריו בטענה כי ראובן נהג ברמאות לפיכך
חייב ראובן לתת לו סרסרות,
מה שאין כן בעובדא דהשידוך אבי הבת לא נהג ברמאות אלא כפיו כן לבו,
לא הי׳ מוכן לקחת חתן עבור בתו רק בן תורה,
אלא שהשני שינה דעתו כי השפיע על אביו שיכריחו לכך.
ופסק השב יעקב כיון שהמתחיל לא עשה שום פעולה טובה אצל הדבר הזה,
הואיל והבע״ד לא הי׳ מרוצה,
ואילולי השני הי׳ נשתקע הדבר,
והשני בא מעצמו ולא ידע שום דבר מהמתחיל כלל,
א״כ לא ידעתי שום טעם ליתן לו דבר,
דודאי הראשונים לא תקנו לתת שכר בחנם אם לא פעל שום דבר,
ודאי אם הבע״ד מרוצה לדברי המתחיל רק המניעה היתה
שהמתחיל לא הלך לגמור איזה דבר,
משום דאפשר אי לא היו נכנסים דברי המתחיל באזני הבע׳׳ד
שהתרצה לדבר הזה לא היו הגומרים לבד יכולין לגמור אח״כ הדבר,
משא׳׳כ אם דברי המתחיל לא נכנסו לאזני הבע״ד
בלי רמאות א״כ לא פעל שום דבר עכ׳׳ד.
וצ׳׳ע שלא הביא דברי הרא׳׳ש והרמ״א סי׳ קפ״ה ס״ז דיש לחייב
את 'הראשון לשלם לשדכן סרסרותו.
אולם המעיין בשב יעקב יראה שהרגיש
דיש לחלק בזה בין עובדא דידי׳ שבתום לב דחה
את הראשון בלי שום רמאות,
משא״כ בעובדא ז־הרא׳׳ש,
קבל בעל השב יעקב את הטענה של השני שראובן שדחה
את שמעון בטענה שלוי הוא שונאו ואינו רוצה למכור לו,
הי׳ בזה רק רמאות, כלומר שבלבו כן קבל ההצעה והסכים למכור ללוי,
אלא שרצה להפטר משמעון שלא יצטרך לשלם לו דמי סרסור.
ובשו׳׳ת הרא׳׳ש מובא עובדא זו שהלך ראובן בעצמו אל לוי ומכר לו י הבית,
הרי שבודאי מגיע לשמעון דמי סרסור שהרי רק על פי הצעתו נגמר המקח.
והרמ״א שמשנה העובדא וכותב והלך ראובן ומכר ללוי על ידי אחר,
גם כן אפשר לומר שראובן הוא שהכניס אחר ברצונו לסלק ברמאות את שמעון,
אבל על ידי שמעון נתגלגל הדבר ובאו לידי גמר על ידי השני,
ח. אם היו שני שדכנים, ואחד מהשדבנים מוותר על חלקו,
אין זה נוגע לשני כלל, אלא הוא גובה חלקו המגיע לו יא).
ט. כשבא שדכן ומציע שידוך שכבר הציע שדכן אחר,
אינם רשאים לגמור השידוך על ידו,
וצריכים לחזור לשדכן הראשון יב),
אבל אם חושב אחד מן הצדדים ששדכן השני יותר מוכשר
או שמא השני יקלקל רשאים לגמור השידוך על ידו,
רק כשיגמר הדבר צריך לפשר עם הראשון יג).
אבל באמת כן נכנסו דבריו של שמעון באזני ראובן,
ולפיכך לא הפסיד סרסרותו.
ולפ׳׳ז אם הראשון גורם שיתקבלו השידוך
אע״פ שנפסק הענין והשני התחילו עוד הפעם וגמרו,
אפ״ה ביון דסו״ס הראשון גורם לזה שיכנסו הדכר להצדדים,
לכן מגיע להראשון חלק שליש.
י) כיון דמדברי הנוב״י תנינא חו״מ סי׳ ל״ו מוכח שאפ״ה מגיע להראשון,
לכן יש לפשר עמו, וכן מורין בי מדרשא.
וכ׳׳ב שו׳׳ת לבוש מרדכי (אפשטיין) סי״ ע׳׳ח
שאחד הציע שידוך ובא שגי וגמרו שאין מגיע להראשון,
וז׳׳ל היכא דלאו בידו לא אמרינן שהוא התחייב לזה,
נמצא דאימתי אמרינן בפועל שהתחיל במלאכה שהוא התחייב .
בזה כדין בעלים י כאמירה לעשות, דוקא בדבר שבידו,
אבל בדבר שאין בידו לא הר כלל מה שהתחיל התחייבות,
ואם יחזור בו אף בקבלן יוכל לחזור בו,
דהיבא דלאו בידו לא הוי ההתחייבות,
וממילא כיון שהוא לא התחייב אף הנותן לא התחייב,
נמצא היכא דהוא סרסור או שדכן שהוא דבר שלא בידו,
לא שייך כלל לומר שמה שהתחיל במלאכה היא התחייבות
ובזה הכל יכולים לחזור בהן׳ אלא דצריך רק לשלם לו שכר פעולתו,
א״כ מה שהוא התחיל זה צריך לשלם ולא יותר עיי׳׳ש.
יא) הדרת קודש (נשואין׳ להגרצ׳׳פ פראנק),
סי׳ מ״א אות י׳.
יב) כ״כ פתחי חושן שכירות פי״ד סק׳׳י.
יג) כן יש ללמוד מדברי הגהות חכמת שלמה .
סי׳ קפ״ה ס״ו, דאף שידע י.
שדכן שהציע שידוך ולא הועיל ורק עי״ז נודע לחבירו שיש כאן אחד הזקוק לשידוך,
והציע השידוך לאחר,
אין לו להשדכן הראשון כלום יי),
ולכהחלה יש לפשר עם שדכן הראשון כיון שסו״ם נגרם י שע״י הצעתו נתעורר הדבר טו).
יא. שדכן שהציע שידוך לאחד ובינתים פגש השדכן
באיש שרוצה ליתן לו מעות יותר והציע לו אותו השידוך ונתבטל הראשון,
ובינתים לא הצליח השדכן,
אך הורי המזור הראשון עם הודי הכלה נתרצו ביניהם להתקשר
בזה השידוך והחליטו להמשיך בעצמם את הפגישות ונגמר השידוך,
אק לו לשדכן הראשון אלא לכל היותר רק שליש כדין מתחיל טי).
השני מהראשון,
מ״מ כיון שבלא הראשון הי׳ צריך להשתדל טרחא יתירה
להשוותם אחר שהיו רחוקים זה מזה,
א״כ הוי מסייע להשני וצריך ליתן להראשון כפי אשר יושת לו הבי״ד עיי״ש.
יד) ע״פ שו״ת חוט השני סי׳ ג׳ ופת״ש אה״ע סי׳ ג׳ סקט׳׳ז.
טו) כ״כ ספר משפט שלום חו״מ סי׳ קפ׳׳ה,
שאם הציעו שידוך לצד אחד והם עשו שידוך אחר,
ואח׳׳ב התבטל השידוך השני ועשו את השידוך שהציע הראשון,
שבספר שו״ת יהושע אהע״ז סי׳ ס״ו כתב שהואיל ־
ונתבטלה ההצעה הראשונה ע״י השידוך האחר שנעשה,
אין לשדכן הראשון כלום,
אלא שסיים במשפט שלום שעכ׳׳פ ראוי לפשר ובפרט בשידוך שקשה לזווג זיווגים,
ולכן למרות שלא הועילה עצתו של השדכן בראשונה,
עכ״ז יכול להיות כי לולא שהתחיל הוא להציע
את הדבר לא היה נשמע למשודכים כאשר השני הציע.
או אחר שהתעורר להציע שוב את הדבר,
לכן יש לפשר עיי״ש.
לכך תלוי כל דבר בשיקול הדעת, אם נגרם הנאה מחמת הצעת הראשון.
טז) כן נראה דהנה יסוד תשלומי שדכן הוא עבור מה שמקשר הצדדים
ומסדר הפגישות והתחייבות שני הצדדים,
וא״כ בנ״ד הרי השדכן הראשון הפסיק ע״י שהציע אותו השידוך לאדם אחר,
וא״כ אף שנמשכו הפעולות הצריכות,
זה" עשו הבעלי דבר והאיך שייך לקרותו שגומר השידוך כיון יכ.
שדכן אחד הציע שידוך לאמו של החתן,
ואותו השידוך הציע שרכן אחר אח״ב לאבי החתן,
עוד בטרם שאמו של החתן הספיקה לדבר עם בעלה אורות
הצעה שהציע השדכן הראשון, השדכן הראשון זכה,
ואם שניהם המשיכו ביחד להשתדל והם ביחד גמרו השידוך
אז מגיע לשרק השני שליש ולשדכן הראשון שגי שליש,
אמנם נכון שהשדכן הראשון יוותר חלק גם בעד ההתחלה
לשדכן השני לצאת ידי שמים יז),
שעשה פעולה לבטל הצעתו,
לכן כודאי אין דינו כשדכן,
אלא כיון שסו״ם על ידו נודע השידוך דיגו כמתחיל,
הגם שאפשר לומר שגרע ממתחיל דשם עשה רק התחלה ולא הצליח לגמור,
משא׳׳ב הכא עשה פעולה לבטל השידיד ע״י שהציע לאדם
אחר והוי במחילה מצד השדכן,
לכן יש להתפשר עמו ליתן איזה סכום בפי הוראת ת׳׳ח.
יז). שו״ת הליכות ישראל סי׳ ס״ב דכיון שאשתו כגופו וכשהיא מקבלת הצעה עבור
בנה הרי הקבלה בכדי למסור לבעלה וכאילו גם בעלה כבר שמע ע״ד הצעה,
והשדכן השני לא חידש כלום.
מתוך הספר נטעי גבריאל (שידוכים ותנאים) עמודים שצו'-ת'
מתוך הספר נטעי גבריאל (שידוכים ותנאים) עמודים שצו'-ת'