אפר בראש החתן
מנהג בני אשכנז שקודם שהולך החתן לכסות את פני הכלה,מניחים אפר בראשו זכר לחורבן בית המקדש.
[והגרש"ז אוירבך היה נותן את האפר בנייר עטוף,
ונותנו כך בראש החתן מפני כבודו.
(מבקשי תורה כו תמוז תש"ס)].
ובני ספרד, לא נהגו בזה.
(חזון עובדיה ארבע תעניות עמוד תל. שו"ת הראשון לציון ח"ב אבה"ע סימן יא)
זו לשון מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן תקס):
כתב רבנו הטור (אבן העזר סימן סה)
"וכן נוהגים באשכנז ליתן לחתן אפר בראשו במקום התפילין,
ובספרד נוהגים ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית,
לפי שהזית מר, זכר לאבלות ירושלים.
וכל מקום יעשו כמנהגם". ע"כ.
וכתב הכל בו, יש מקום שנמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי החתנים,
מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין [כשרות כראוי כדת וכדין. (חזו"ע)],
ולא יהיה להם האפר תחת פאר [תפילין],
ויחושו שמא לא יהיה להם גם פאר תחת אפר.
ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו,
שנותנים מפה שחורה על ראש החתן והכלה,
ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות. עד כאן.
וכן הוא בבית יוסף באבן העזר.
וכתב מרן זצוק"ל, שאין לבני ספרד לשנות ממנהגינו,
ולא צריך ליתן אפר בראש החתנים.
וכן כתב בשלחן גבוה, שעכשיו לא נהגו לעשות שום זכר,
מלבד שבירת הכוס. (קכז)
והנה הגאון רבי משה פנירי שליט"א בספרו בית חתנים (חלק ב עמוד שטו) כתב:
והנה עתה יצא לאור חלק ג' משו"ת אור לציון,
ושם מובא משם מורנו הגדול הגאון רבנו בן ציון אבא שאול תמיהה על השלחן גבוה הנ"ל,
כיצד יפטור את תקנת חכמים הנזכרת בתלמוד לתת אפר מקלה על ראש החתן,
על ידי דבר שלא מוזכר בתלמוד הוא שבירת הכוס.
[ואף שבגמרא (ברכות ל סע"ב) מסופר שכאשר ראה רב אשי
בחתונת בנו שהחכמים שמחים מדי בסעודה,
שבר לפניהם כוס זכוכית שמחירה ארבע מאות זוז, כדי למתנם מעט.
וכתבו התוספות, "מכאן נהגו לשבור זכוכית בנישואין".
ואם כן הוזכר בתלמוד שבירת הכוס?
מכל מקום כוונת האור לציון שלא הוזכר שבירת הכוס לענין 'זכר לחורבן',
שהרי שם שבר רק בשביל להרגיעם.]
ואף הרמ"א בדרכי משה כתב,
שבעירו נהגו בשניהם - אפר מקלה ושבירת כוס,
וגם בספר מועד לכל חי הזהיר לקיים את שניהם.
על כן, מסיקים עורכי הספר משם רבנו,
שלמעשה יש ליתן אפר מקלה על ראש החתן,
"ואם גם שוברים כוס כמנהג, מה טוב". ע"כ.
ולי ישנם הרהורי דברים בזה,
הלוא הבית יוסף הביא את דברי הכל בו שלא לתת אפר,
ולמה לא הוקשה לו לבית יוסף היאך פטר את תקנת חכמים בתלמוד
על ידי תקנת הראשונים לשבור כוס.
ולמה גם לא הקשה על הטור שממנו מבואר שהשווה את תקנת חכמים
למנהגים שהונהגו מאוחר יותר בקהילות ישראל השונות,
ובמפורש כתב שכל מקום ימשיכו במנהגם.
ואם בכל זאת הוקשה למורנו הגדול חכם בן ציון,
היה לו להקשות על מקור הדברים שהם הכל בו והטור
ועל בעלי המנהגים שהביאו בפשיטות את מנהג שבירת הכוס והתעלמו ממנהג נתינת האפר,
וכמבואר בבן איש חי ועוד.
ומתוך דברי עורכי הספר, נראה כאילו לא ראה מורנו הגדול את דבריהם,
וזה דבר שלא יעלה על הדעת, שמורנו הגדול הנודע בגאונותו האדירה,
ובעיונו המבעית בש"ס ובפוסקים,
והמפורסם כאחד מגדולי מרביצי התורה שבדור,
והעמיד תלמידים הרבה, וזה רק מקצת שבמקצת שבחו,
לא ראה את דברי הטור והבית יוסף.
ועל כן, נראה בדעת הכל בו,
שהבין שמדין הגמרא העיקר הוא לעשות זכר לחורבן בשעת הנישואין,
ומה שהביאה הגמרא את מנהג הנחת האפר, לא בדוקא,
אלא כך היה נראה להם מתאים וראוי, כדי שיתקיים לעתיד מקרא שכתוב (ישעיה סא ג):
"לשום לאֲבלי ציֹון, לָתת לָהֶם פאר תחת אפֶר'',
אבל כל שיש סיבה לשנות את המנהג
ולנהוג במקומו מנהג אחר זכר לחורבן, אין שום בעיה.
ולכן, בזמן הכל בו שלא היו מוחזקים בהנחת תפילין כל כך,
נהגו לשבור הכוס.
ובכלל, מדברי הטור נראה שאין צריך שום סיבה מיוחדת בשביל לשנות המנהג,
וכל שנהגו לעשות זכר שהוא לחורבן אפילו עטרה מעלה זית,
יצאו ידי התקנה, ואין לשנות מנהגם.
וכן נראה גם מהמאירי שכתב,
שיש מקומות שלא נהגו בהנחת אפר אלא משימים מפה שחורה זכר לחורבן,
ויש שנהגו בשבירת הכוס.
ולכן לא הוקשה לבית יוסף כלל,
כי העיקר לעשות זכר שהוא לחורבן.
ומה שהביא בשלחן ערוך רק מנהג הנחת האפר,
משום שדרכו להביא מה שנזכר מפורש בגמרא,
ובודאי שאין כוונתו לשנות המנהגים,
וכמו שכתב במפורש בהקדמתו לחיבורו הגדול הבית יוסף.
וזה טעמם של כל האחרונים שהביאו בפשיטות מנהג
שבירת הכוס והתעלמו ממנהג הנחת האפר,
מפני שכך נהגו במקומם.
וכן מבואר מדברי ערוך השלחן (אורח חיים סימן תקס ס"ו) שהביא מנהג הנחת האפר,
וכתב שאצלם המנהג במקום אפר לשבור כוס או לשים מפה שחורה "או שאר אבלות",
וכל דברים אלו לזכור חורבן ירושלים.
כלל העולה,
שאין עדיפות להנחת אפר משאר מנהגים שהתפשטו במשך הדורות.
ולבד מכל זה,
הנה ידוע ומפורסם שדרכו של מורנו הגדול היתה לעמוד בתוקף שלא
לשנות מנהגים קיימים ולא להנהיג אחרים במקומם,
ואיך יעלה על הדעת לכתוב בשמו שיש להנהיג הנחת אפר ולדחות מנהג שבירת הכוס,
וכמו שמשמע מדבריהם שם בתשובה,
'שאם ירצו גם כן לשבור הכוס כמנהג מה טוב'.
וכל שכן היום שיותר שייך טעמו של הכל בו שבעוונות הרבים
אין הכל מוחזקים בהנחת תפילין,
וכיון שאין לחלק בין חתן לחתן יש להמשיך במנהג שבירת הכוס.
ועוד שמורנו הגדול עבר בעצמו על כל ספרי זה (במהדורתו הראשונה תשמ"ב)
והעיר בכל מקום שרק היה נראה לו שאינו תואם את המנהג,
ואילו על מנהג שבירת הכוס לא העיר כלום.
ואף גם זאת שלא ראינו ולא שמענו מעולם שהוא עצמו
הנהיג כן בחופות שערך לתלמידיו הרבים ולשומעי לקחו,
ורק בבני משפחתו עורר לקיים מנהג זה,
ולכן לא אאמין כי יצא מפי קדשו לשנות מהמנהג,
והבא לנהוג כן לעצמו רשאי בכך, אולם ברבים אין להורות כן,
ובודאי שיש לקיים מנהג שבירת הכוס מן הדין ולא בתורת חומרה מבחינת מה טוב. ע"כ.
ובאמת, שכמה וכמה הלכות ישנן בספר "אור לציון" שכתבו
משם מורנו הגדול והאדיר רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל
[שפעם מרן זצוק"ל כינה אותו בשם "הנביא של הדור"],
ואילו תלמידיו שהם תלמידי חכמים גדולים שהיו עמו עשרות שנים,
ושמעו את שיעוריו תמידים כסדרם, מעידים שלא היתה כן דעתו,
וכמו שכתב מרן מלכא הראשון לציון זצוק"ל בספרו
(שו"ת יביע אומר חלק ט אורח חיים סוף סימן קח)
וזו לשונו מילה במילה: בשבטי ישראל אודיע נאמנה,
כי לפי עניות דעתי, אסור לסמוך על הפסקים שהובאו באור לציון חלק ב'
[וכן לחלקים ג' ד' שנדפסו לאחר פטירתו],
מבלי לעיין היטב בשורשם של הדברים, ובדברי האחרונים,
'דלאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו'
[אין בנו של החכם חתום עליהם, כלומר,
אין אחריות על תשובות אלו שנכתבו באמת מאותו גדול.
וכמו שכתב מרן הבית יוסף (שו"ת בית יוסף דיני יבום סימן ד),
כשנראה איזו תשובה בשם אדם גדול שאין הדעת נוחה הימנה,
אין להתבהל ולומר מי ימלאנו לבו לחלוק על תשובה זו,
ומי יבוא אחר המלך, וכל שכן אנחנו יתמי דיתמי,
כי תשובתו בצידו, ויש לנו רשות לומר שלא אמרה אדם גדול זה מעולם,
כמו שאמרו בגמרא (יבמות כב ע"א) 'לאו מר בריה דרבינא חתים עלה'. ע"כ.],
וכמה דברים מהפסקים הללו נאמרו בשעת חוליו של הרה"ג ר' בן ציון שאול ז"ל,
ותלמידיו הוסיפו וגרעו כפי שעלה על דעתם,
וסברו שכן דעת רבם, ואיך אפשר לסמוך על זה,
כאשר אין האיש בביתו,
וכן העיד אחד מתלמידיו בספר קול אליהו תוופיק (ח"א אורח חיים ס"ס יד):
"ומה שכתב בשו"ת אור לציון חלק ב' להתיר, ידוע דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה".
ויודע אני מעשה שהיה, ששאלוהו על מה שנכתב,
בטרם הודפס, והראוהו שזה נגד ההלכה, וביקש שיאמרו למדפיסים לתקן,
ולא אבו שמוע, והתנצל שמפאת חוליו לא יכול לעשות כנגדם מאומה.
גם הוגד לי מפי מגידי אמת, שחלק מהתשובות הללו אמרן בעל פה,
ביציאתו מבית הכנסת, ותלמידיו היו שואלים אותו בדרך,
והוא משיב, והלכו וכתבו אותם וצירפום לתשובותיו,
ומפאת חוליו לא היה יכול לעצור בעדם.
כי על כן, מצוה לפרסם ולהודיע ברבים,
שבודאי לא נוח לו לאותו צדיק לתלות בו 'בוקי סריקי'
[כדים ריקים, דהיינו אל תאמרו עליו שאמר דברים בטלים חס ושלום],
אשר נכתבו בלי עיון כראוי, ולסמוך על מה שנדפס באור לציון חלק ב' [ג, ד,]
להלכה ולמעשה, על ידי תלמידיו, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
וכבר היה כן לעולמים, וכמו שכתב הרא"ש (פרק ג מועד קטן סימן ג) בשם רבנו תם,
ולא סומכים אנו על דברי בעל הלכות בדבר זה,
כי רב יהודאי גאון בעל ההלכות, מאור עינים היה [עיוור],
ופעמים שהיו תלמידיו כותבים בשמו את אשר לא ציוה ולא עלתה על לבו. ע"כ.
ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. עד כאן לשון מרן זצוק"ל.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 192-164