בחור ובעולת עצמו
בחור שנשא בעולת עצמו, דהיינו שבא על כלתו קודם הנישואין,יש להם שבעה ימים לברכה, ושלשה ימים לשמחה,
ולכן מיום הרביעי והלאה, מותר לו לעבוד, אך אם יעשו סעודה,
יברכו ברכת חתנים, בכפוף לכללי ההלכה המובאים לעיל,
אם היו פנים חדשות וכו'.
כתב מרן זצוק"ל: בחורה שנבעלה לבחור שלה לפני הנישואין עמו,
יש להם שבעה ימים לברכה,
משום שעל כל פנים עדיין הוא בחור שלא נשא מעולם,
ואותם מצעים שהציעה לו באיסור, מציעה לו עתה בהיתר,
ושמחים הם בנישואיהם כדת משה וישראל, וכמשוש חתן על כלה.
ואם כי איננו מכלל בחורי ישראל הכשרים שלא טעמו טעם חטא,
והיא גם היא אינה מכלל בנות ישראל הכשרות האוגדות פתחיהן,
מכל מקום אין אנו דנים דיני קנסות בכיוצא בזה,
ויצרם אנסם, והפסוק אומר "לפתח חטאת רובץ" (עיין יומא יט סע"ב).
גם בשו"ת שמש צדקה כתב,
הבועל משודכתו שיצרו תקפו ונתפש כגנב,
בודאי הגמור שכשבא לכונסה בחופה וקידושין,
שמחה גדולה היא לו שיאכל חולין בטהרה,
ולמה לא יברכו לו כל שבעה.
ואינו דומה למחזיר גרושתו, שכבר היתה נשואה עמו,
והיו לאחדים כמשפט האיש עם אשתו.
ואם עדיין הלכה זו רופפת בידך, צא וראה מה מנהג העולם,
ובפרט במדינת איטליא שבעוונות הרבים התפשט המנהג
הרע שהחתן המשודך נכנס לבית הכלה וכו',
ולפעמים כריסה בין שיניה בשעת החופה,
ואף על פי כן לא נמנעו מלברך כל שבעה, ואין פוצה פה,
כל שכן אם נבעלה רק לאונסה וליבה בל עמה,
שאין שמחה גדולה מזו כשכונסה בחופה וקידושין,
לבוא עליה כדרך כל הארץ בדעה מיושבת,
וממש פנים חדשות באו לכאן. ע"כ.
ואף שבנו של הגאון הנודע ביהודה כתב,
שבחור שנשא בעולת עצמו,
דינו כאלמן שנשא אלמנה ואין מברכים אלא ביום הראשון,
שעיקר תקנת שבע ברכות היא משום שמחתו ושמחתה,
וזהו כשלא טעמו טעם ביאה,
אבל אלו אין להם שמחה אלא כאלמן ואלמנה.
אך כבר השיג עליו החתם סופר, ודחה ראיתו,
וכתב שאין הדברים ראויים למי שאמרם,
אלא העיקר שגם על חיבת הנישואין מלבד חיבת ביאה,
יש לברך כל שבעה. ודברי פי חכם חן.
והנה בספר נהר מצרים פסק, שהכל לפי הענין,
דהיינו שאם החתן צנוע ומעולה,
ורק יצרו תקפו ובא על משודכתו המצויה אליו בכל עת,
כפי שנשתרבב המנהג הרע בזמן הזה,
וגם הבחורה בת אנשים נכבדים וצנועים,
ורק במקרה נלכדה בחטא עם המשודך שלה,
ולא שבו עוד לכסלה,
אז בהתברר כל זה לפני בית הדין,
יש לסמוך שלא לגלות חרפתם ברבים,
ושלא לגרום בושה וכלימה למשפחותיהם,
ולהפוך שמחתם לתוגה, ויברכו כל שבעה.
אבל ברשעים שזו דרכם כסל למו,
ומצויים זו אצל זה תמיד כאילו אשתו היא,
ובפרט אם התעברה הכלה, וזרעם לפניהם פגום יוצא בן הנדה,
ונודעה החטאת אשר חטאו עליה,
שהרי כריסה בין שיניה, פשוט שאין להם אלא יום אחד,
כי איך יאמר עליהם 'שמח תשמח רעים אהובים',
והם רָ עים לשמים, בנים שובבים,
'ולשמחה מה זו עושה',
והם הפרו חוק ופרצו גדר הבושה,
ולכן פשוט שאינם ראויים לברכה אלא יום אחד. ע"כ.
וכתב מרן זצוק"ל:
ולפי עניות דעתי, אין הכרעתו מכרעת בזה,
אלא העיקר כמו שכתבו האחרונים, שמשום שהוא בחור שלא נשא אשה בחופה וקידושין,
יש לו כל שבעה לברכה.
לנו לעשות חילוקים מסברת הכרס להפסידם שבע ברכות,
ובפרט כששבו בתשובה שאז מוחלים להם על כל עוונותיהם.
ורק באלמן שנשא בעולת עצמו, יש להם יום אחד לברכה.
ואמנם, הן אמת שיש להם שבעה ימים לברכה, כיון שהוא בחור,
מכל מקום לענין שמחה, יש להם רק שלשה ימים,
כמו שפסק מרן בשלחן ערוך, וזו לשונו (סימן סד סעיף ב):
הנושא את הבעולה, צריך לשמוח עימה שלשה ימים, בין בחור בין אלמון.
ויש אומרים שבחור שנשא בעולה,
צריך לשמוח עמה שבעה ימים. ע"כ.
וכלל גדול בידינו: "סתם ויש, הלכה כסתם".
ולכן בחור שנשא את משודכתו שנבעלה לו לפני הנישואין,
די לה בשלשה ימים לשמחה.
(שו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן יא אות א, ב, ג)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 282-283