חדר יחוד - בני ספרד
מנהג בני ספרד מדורי דורות שלא מתייחדים החתן והכלה בגמר החופה,
אלא בסוף החתונה כשהולכים לביתם.
ויש להמשיך ולחזק מנהג קדוש וצנוע זה,
שיסודתו בהררי קודש, על פי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים.
וכך נהגו והנהיגו כל גדולי וגאוני רבני הספרדים שבדור הקודם,
רבי עזרא עטיה, רבי יעקב עדס, מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף,
רבי יהודה צדקה, רבי בן ציון אבא שאול, רבי יוסף עדס, רבי מרדכי אליהו,
רבי שלום משאש זצוק"ל, ועוד גאוני עולם רבים.
ואדרבה, ראו בזה מנהג מכוער לעשות חדר יחוד בפני קהל עם ועדה.
בחורים ספרדים המשנים ממנהג רבותינו הקדמונים ועושים יחוד אחר החופה,
הריהם עושים שלא כדין, ועתידים ליתן את הדין שמוציאים לעז על הקדמונים,
ועוברים על מה שנאמר (משלי א ח): "וְאל תטש תוֹרת אמך".
ולצערנו, פעמים רבות הדבר נובע מרמות רוחא [רוח גבוהה],
שאינם משגיחים במנהגם של גדולי התורה הספרדים וארזי לבנון מדורי דורות,
וכל המשנה ידו על התחתונה.
אך באמת אינם יודעים כי אף מגאוני אשכנז פסקו שאין לספרדים לעשות חדר יחוד כלל,
כמו: הגרש"ז אוירבך, הגרי"ש אלישיב, תשובות והנהגות ועוד.
כתב הגרש"ז אוירבך (חידושיו לכתובות מח ע"ב),
לבני ספרד אף לא יועיל חדר יחוד באולם עד שיביאנה לביתו שלו ממש,
וכלשונו הזהב: 'ולא כלום הוא'.
ואם עושה חדר יחוד,
נמצא שמתייחד עם ארוסתו באיסור.
וגם לא יועיל לקנות בפרוטה את המקום מבעל האולם,
וכי כתוב "לכם" משלכם, אלא צריך דוקא "בית אישה [בעלה]"
שהוא בית החתן בפועל ממש, ולא די שהמקום שייך לחתן דינית.
ועל פי זה התקשה על מנהג אחינו בשרנו האשכנזים,
כי מה הועילו בתקנתם.
ונדחק ליישב מנהגם, כמבואר למעיין שם.
גם בתשובות והנהגות כתב כדברים האלה,
ונמצא שעובר על איסור יחוד עם ארוסתו.
(שושנת העמקים כתובה ומזונות חלק ב שנח. חופה וקידושין עמ' שלא)
והנה מלבד זאת, לא יבושו להכריז על כך ברמקול,
כדי שחברי החתן הצעירים ילוום לחדר יחוד בשירה וריקודים,
אף שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה,
ומה בצע לפרסם הדבר, ומה לבחורים ללוותם?!
וישנם שהגדילו לעשות ונכנסים עם החתן למקום הנשים,
כדי לקחת את הכלה, ואוי לעיניים שכך רואות,
וכבר אמרו חז״ל (ויקרא רבה כג יג),
'כל מי שאינו זן את עיניו מדבר ערוה, זוכה להקביל פני שכינה'.
והיאך יכניסו עצמם ללוע הניסיון,
ולא יכשלו בהסתכלות ובהרהור רע חס ושלום.
והלוא אסור להסתכל בכלה אפילו מעט,
אף שכוונתו לטובה כדי לחבבה על בעלה, וכמבואר בגמרא,
בטור ובשלחן ערוך (סימן סה ס"ב).
ולא די להם בזה, אלא ישנם בחורים גם הממתינים להם חוץ לחדר,
'וכבוד אלוקים הסתר דבר', ודי בזה למבין.
זאת ועוד, חלקם גם מוסיפים חטא על פשע,
והחתן ללא בושה הולך עם הכלה יד ביד לעיני חבריו הצעירים ולעיני כל הקהל,
ומה יענה על ההלכה (אבן העזר סימן כא ס"ה)
שאסור לנהוג עם אשתו בדברים של חיבה בפני אחרים.
ומה לבני ספרד לנהוג מנהג זה שלא נהגו בו רבותינו ואבותינו כלל ועיקר,
ובפרט בעניינים של קדושה שיש ענין ככל היותר להיזהר ולהתקדש בהם.
[ועיין להלן (עמוד 224) שאף גדולי הדור האשכנזים יצאו חוצץ ובתוקף רב נגד מנהג זה,
שאף בני אשכנז יחדלו מזה].
זאת ועוד, זוגות רבים שוהים בחדר יחוד כשעה או שעה וחצי,
וההורים ממתינים במתח, ומחכים אימתי יצאו,
ואינם מרגישים בנוח כלל ועיקר,
ובפרט שרוב ההורים ספרדים אמיתיים ההולכים לפי רבותינו,
והם לא עשו חדר יחוד בחתונתם ולא חפצים בו כלל ועיקר,
וזמן רב מהחתונה מתבזבז רק על עניינים שכאלו.
גם לרבות הרבה מוזמנים הבאים לאחל 'מזל טוב' בלבד,
וביניהם רבנים נכבדים, ונאלצים להמתין זמן רב עד שיסיימו בחדר יחוד,
ולפעמים יוצאים מבלי שיראו את החתן או הכלה,
ויש בכך משום חוסר "כבוד הבריות",
וחשש פגיעה ב"כבוד התורה".
על כן, אדרבה, חתן הנזהר בדברים קדושים אלו,
ונמנע מלעשות חדר יחוד, כמנהג רבותינו הקדמונים,
הוא המחמיר האמיתי בענייני קדושה,
שיראתו קודמת לחכמתו. ובגמרא (יומא לט ע״א) דרשו על הפסוק:
"והתקדשתם והייתם קדושים - אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה",
ואין ספק שיזכו לבנים קדושים וטהורים, צדיקים וחסידים,
כי מידה כנגד מידה לא בטלה.
אבל המיקל ראש בזה,
עתיד ליתן את הדין על שפוגע במנהג רבותינו ואבותינו,
ועל כל אותם שנכשלו בגללו.
ועליהם ועל כיוצא בהם כתב מרן זצוק"ל,
וזו לשונו: "והמערער על מנהגנו זה, משתקים אותו בנזיפה,
שאינו חס על כבוד גדולי הדורות להשוות כולם תועים.
ובפרט במנהג זה לעשות היחוד בפרהסיה מיד לאחר החופה".
ישמע חכם ויוסף לקח.
(שו"ת יבי"א ח"ה אבה"ע ס"ח. רמח.
ועיין עוד בארוכה בשו"ת הראשון לציון ח"ב אבה"ע סימן ט)
וברור בלי שום ספק, כי כל מי שיכול להשפיע על בני משפחתו או מכריו,
שלא ינהגו בחדר יחוד, ונמנע מעשות זאת,
נתפס בעוון הנ"ל, השם יצילנו. (שבת נד ע"ב)
המנהג פשוט אצל כל בני ספרד,
שאין החתן והכלה מתייחדים אלא בסיום החתונה כשבאים לביתם,
לפי שאין ברכות הנישואין כברכת המצוות שצריך לברכן 'עובר לעשייתן' [מיד לפני היחוד],
אלא הן כברכות השבח, ודי שיתייחדו אחר כך.
[ואין זה דומה לברכת ברקים ורעמים, שאף שהן ברכות השבח,
לכתחילה צריך לברכן מיד, כי אם לא יברך מיד כששומע הרעם,
לא יהיה ניכר על מה ברך, אבל כאן בעת ברכות הנישואין ניכר על מה מברך,
שכולם רואים חתן וכלה וחופה, ומבינים שעתה הם נישאים,
והיחוד יבוא אחר כך.]
ואף אם נאמר שברכות השבח צריך לברכן 'עובר לעשייתן',
אין הכוונה סמוך ממש לעשייתן כציצית ותפילין שמברך ומיד מתעטף או מניח,
אלא העיקר שיברך לפני המצוה ולא לאחר המצוה,
שהרי חתן שדיבר דברים בטלים בין החופה ליחוד,
וכי זה הפסק בין הברכה למצוה וצריך לחזור ולברך,
כפי הדין בשאר המצוות?! ועל כרחך,
כיון שאין לשון הברכה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישא אשה',
אין איסור הפסק בין הברכות ליחוד,
וממילא גם אם יעשו את היחוד אחר שלש או ארבע שעות אין זה הפסק,
כי העיקר שהברכות יהיו קודם העשייה.
והנה בעָתָה,
קמו איזה ראשי ישיבות שדרכם לחקות את מנהגי האשכנזים ולהעתיקם
לספרדים מבלי לעיין בשורשם של דברים בספרי הפוסקים הספרדים ובספרי מרן זצוק"ל,
ומבלי להתייחס בכובד ראש שכך היה מנהג הספרדים מדורי דורות,
[וכמבואר בשו"ת משאת בנימין, שיירי כנסת הגדולה, גינת ורדים,
שער המלך, פרי האדמה, משפט וצדקה ביעקב, רבי יהודה בן עטר,
רבי שמואל הצרפתי, רבי אברהם בן דנאן, כרם חמר, תועפות ראם,
רוב דגן, ארץ חיים, נהר פקוד, ישכיל עבדי, פדה את אברהם ועוד.
וכן היה המנהג פשוט במרוקו, כמבואר בספר שמש ומגן ועוד.
וכן המנהג עד דורנו אנו].
ובטענות שונות ומשונות,
מכריחים את הבחורים הספרדים לשנות את מנהג אבותיהם
ורבותיהם גדולי עולם לעשות יחוד אחר החופה.
וישנם אף שמתנים את בואם לסדר קידושין,
בכך שיהיה יחוד לאחר החופה.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 218-220