ט. צורת השבועה
בזמנים הקודמים היו עושים שבועה זו ככל שבועה ממש,
והחתן היה אומר בפה מלא "אני נשבע",
או שהחזן או אבי הכלה היה משביע אותו ממש,
והחתן היה עונה "הן" על השבועה.
וכן מוכח מהשותי"ם הרבים שדנו מתי חלה השבועה, ואם אפשר להתירה.
אך מנהג ארץ ישראל, לפני יותר ממאה שנה, שהחתן אינו אומר כלום,
וכמו שתיאר זאת הראש"ל הגאון רבי יעקב שאול
אלישר בשו"ת שמחה לאיש, וזו לשונו: "מנהג ירושלים,
שבשעת החופה קורא החזן הכתובה בקול רם לעיני כל הנאספים,
ובסוף קריאתה ניגש החזן אצל החתן,
וקונה מידו בקנין סודר לאשר ולקיים כל חיובי הכתובה,
ומניח הסודר מידו, ומשביע את החתן בתקיעת כף אחר שפושט החתן את ידו,
וכך אומר החזן בעוד ידו תפוסה ביד החתן:
'וגם נשבע החתן הנזכר בשבועה חמורה וכו' בלי שינוי ותחבולה כלל ועיקר'".
עכ"ל.
ומבואר שכבר אז החתן לא היה אומר כלום
אלא עומד ושומע עד שמגיעים לתקיעת כף.
ולהלן יתבאר אם יש לשבועה זו תוקף,
כיון שהחתן אינו אומר בפיו שנשבע, ואינו אומר הן,
ואינו מרכין ראשו ולא מניע עצמו לאות הן, אלא עומד דומם.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 307