ברכת מעין שבע
השוכרים אוהל או אולם וכיוצא בזה לשבת חתןומתפללים וסועדים שם [או שמקבלים אולם בבית מלון לתפילה כנ"ל],
ישימו לב שבתפילת ערבית של שבת,
לא יאמר שליח הציבור ברכת "מעין שבע",
כי לא תיקנו חכמים ברכה זו אלא בבית הכנסת דווקא,
כמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רסח סעיף י):
"אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים".
(חזו"ע שבת א שעג) ואולם רק בירושלים העתיקה - הסמוכה לכותל המערבי,
כיון שקדושתה חמורה, חשובה היא כבית הכנסת,
ואומרים שם ברכת מעין שבע אפילו אם מתפללים בבית.
אבל בשאר השכונות בירושלים, אין לאומרה ודינן כשאר הערים.
לצערנו, ישנם המרהיבים עוז בנפשם לברך ברכת "מעין שבע"
בכל מקום אף שאינו בית הכנסת, נגד דעות הראשונים ומרן השלחן ערוך.
כי הנה הריב"ש כתב,
אין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים,
לפי שמתחילה לא תיקנוה אלא בבית הכנסת שהכל באים לשם,
והיתה בשדה במקום סכנת מזיקים למאחרים הנשארים יחידים,
אבל בבית חתנים אין טעם זה של מאחרים,
ואין חשש שמא יהיו ניזוקים.
וכתב מרן הבית יוסף שכן כתב הגאון רבי יצחק אבוהב בשם ספר המנהגות,
וכן כתבו הארחות חיים, הכל בו, הרדב"ז, והרמ"א בדרכי משה.
וכתב מהרלנ"ח [לפני כ-500שנה]:
ומצאתי בתשובת הריב"ש ובספר המנהגים,
שהעידו שהמנהג משנים קדמוניות שלא לומר ברכה מעין שבע בבית חתנים,
וחייבים אנו לקבל עדותם.
ונראה שזהו הטעם שלא הוזכר במפורש דבר זה בפוסקים הראשונים,
כי לא הוצרכו לכך, מכיון שמטעם התקנה מוכח שבבתי חתנים אין לאומרה.
וכבר הורה לנו הגאון מהר"י אבוהב, שהוא הגדול מכל בני דורו,
הוראה למעשה, שאין לאומרה בבית חתנים.
וכתב בשו"ת בית דוד, בשנת ה'תס"ח יצא הקצף מלפני השם פה שאלוניקי,
שהיה דבר בעיר, ורוב בעלי הבתים ברחו מן העיר לכפרים אשר סביבות העיר,
והסתפקו אם לומר ברכת מעין שבע.
והשבתי, שאין מקום לספק זה, ופשוט שאין לאומרה,
שמקומות אלו דינם כבית חתנים ואבלים,
שהמנהג פשוט שלא לאומרה, כמו שפסק מרן,
ובודאי שאף כאן יש לתפוס כמנהגינו שלא לאומרה בכפרים
שמחוץ לעיר כאשר מתפללים בבית איש מיוחד,
משום ספק ברכה לבטלה. ע"כ.
ובספר מטה יהודה עייאש כתב, שהמתפללים בחצרותיהם במנין,
מפני שדרים רחוק מבית הכנסת הקבוע,
לא יאמרו ברכה מעין שבע,
שלא תקנו חכמים ברכה זו אלא במקום תיבה וספר תורה של בית הכנסת קבוע.
וכן פסקו מהר"א ירושלמי, הט"ז, כנסת הגדולה,
מאורי אור, אשל אברהם.
גם מגדולי המקובלים: רבי שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, מהר"ח כהן בטור ברקת,
רבי משה אלבאז בהיכל הקודש, ושיש טעם על פי הסוד שלא לאומרה.
ואחר שהאריך מרן זצוק"ל עוד בכל הנ"ל (חזו"ע אבלות ג מז),
סיים במעשה נורא היאך העניש הגאון בעל קצות החושן
את אותם ששינו מהכרעת מרן השלחן ערוך. עי"ש.
(הובא בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" מהדורת תשע"ז עמוד 118)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 275-276