לעולם ישא אדם בת ת״ח :


 בפסחים(דף מ״ט א׳) ת״ר לעולם ימכור אדם 
כל  מה שיש לו וישא כת ת״ח וישיא בתו לת״ח, 
וכ״כ הרמב״ם
(פכ״א מאסו-ב הליב/ וצ״ב) למה צריך שימכור כל מה שיש לו, 
דהא פסק בשו״ע או״ח (סי׳ תרני )
מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב, 
וכמו שאמדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי׳ מעוה עוברת, 
ודוקא בדי של א לעבוד על איסור לאת עשה צריך לתת כל מכוונו, 
ובמו שפסק הרמ״א ביו״ד
(סי׳ קנ״ז ׳א/ משא״ב)

 כדי לקיים מ״ע אינו צריך לבזבז הון רב, 
 וא״כ כדי לישא ב ת ת״ח דלא הוי מצוה גמורה ד הא מצות 
פו״ר מקיים ג ס כשאינה ב ת ת״ח, 
והמצוה שיהיו לו בנים ת״ח הוי רק הידור מצוה או דקדוקי מצוה, 
מדוע צריך שיתן כ ל אשר לו כ די לקיים מצוה זו. 

 והנה בטור ושו״ע אה״ע,
(סי׳ ב׳  איתא לעולם ישתדל אדם לישא בת ת״ח  ולהשיא בתו לת״ח, 
ולא כתב בלשון חיוב וגם לא כתב שימכור כל מה שיש לו. 

ובשו״ת התעוררות תשובה
(אהיע סי׳ ייג) כתב הגדר בזה עפ״י הרמב״ם 
(פ-ו מהל׳ דעות היב) מצות עשה להדבק בחכמים 
 ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק, 
לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת״ח וישיא בתו לת״ח 
ולאכול ולשתות ע ם ת״ח שנאמר ולדבקה בו, 
וכ״ב בספר המצוות (מיעת) והמקור הוא מהספרי. 

לבן הוי ב כלל נדע, לכן ה עלה שא״צ ליתן רק חומש ו לא יותר. 

פתחא זעירא גבריאל טז אכן ברמב״ם (פכ״א מאסו״ב הל״ב) 
כתב לעולם ימכור אדם כל ביה שיש לו וישא בת ת״ח שאם מת או גולה בגיו ת״ח, 
וכן ישיא בתי לת״ח שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד החכם, 
ומבואר דהטעם שישא בת ת״ח כדי שיהיו בניו ת״ח, 
והטעם שישיא בתו לת׳׳ח משום שלום בית׳ וזהו נמי הטעם שימכור כ ל מה שיש לו. 

 ועוד י״ל בשיטת הרמב״ם עפ״י השטמ״ק בכתובות (דף ברט אי) 

 שהקשה דבמדרש מיק-ר פל׳׳ד ט-מ הביא מעשה שר״ט נתן לר״ע 
שעז מאות קונטרין דכסף כדי לקנות שדה שיתפרנסו ממנה ויוכלו לעסוק בתורה,
והלך ר״ע וחילק את זה לסופרים ומתנייא ואלו שעוסקים בתורה,
וכששמע מזה ר״ט אמר לר״ע איך יתכן שאדם יתן את כל אשר לו 
הדי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, 
וענה לו ר״ע שכתוב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד,
 א״ב מוכח דשפיר שרי לבזבז יותר מחומש. 

ותי׳ דלא אמרי׳ הכי אלא לת״ת כמו שעשה ר״ע, 
משא״ב לעניים לא יבזבז יותר מחומש. 

ומבואר עב״פ דבשביל ח״ת יבזבז אפי" כל ממונו. 

 וכ״ב באהבת חסד (להחפץ חיים, פיכ אות ד׳)
 אחר שהביא שיטח מקובצת הנ״ל, 
ודל אבל להחזקת התורה מצדד בספר שיטה מקובצת 
 (בתיבות דף מיט) דלא שייך זה בלל, וכן בדין, 
אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו כמו 
שבתייגו ביששכר וזבולון ששבט זבולון היה מחזיק לשבט יששכר והיה נוטל חלק בשכר תורתו, 
ובדאיתא במ״ר (פרשה נשא) למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים, 
לפי שחיבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, 
כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה, 
לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר וכר. 

ד״א קערה כעד לחם שהיה מאכילו, 
מזרק כנגד היץ שהיה משקהו, 
ולמה היה של כסף שגם כטף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכר, 
שניהם מלאים סולת וגר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, 
ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכר, שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, 
כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון ע״ש, 
מכל זה משמע שההחזקה היה הרבה יותר מחומש, 
ומציגו בדברי הדל בכמה מקומות ראיה מיששכר הבולון לדורות הבאים, 
ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה,
 אלא ודאי דכיון שיש ל ו על ידי ההחזקה בשכר תורתו, 
אין שייך ע״ז שיעור, וכמו שיוסיף להחזיק בן יתוסף לו חלק בשכר התורה. 

 וכ׳׳ב הצל״ח פסחים (דף מ׳ט ע״ב) אהא דכתובות
 (דף קייא ע״ב) פריך עה״פ ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום 
וכי אפשר לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לת״ח 
והעושה פרקמטיא לת׳׳ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, 
ואמרי׳ ה ת ם דאע״ג שמי שלא משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו בתחיית המתים, 
אבל מי שמהנה לת״ח מנכסיו זוכה לתחיית המתים, 
והיינו דזכות של החזקת תורה הוי כמו מי שעוסק בתורה, 
ומשמע מזה רהמעלה שמשיא בתו לת״ח היינו נמי משום שמחזיק ת׳׳ח.

 ולפי״ז את ישפיר מדוע ימכור א דם כל מה שיש לו וישיא בתו לת״ח, 
משום ד בהחזקת תורה ליבא ה בלל דאל יבזבז יותר מחומש. 

 אלא דצ׳׳ע ממש״ב הרמב׳׳ם
(פיח מהל׳ ערכץ הי׳ג) שלעולם לא יקדיש א דם ולא יחרים את כל רכושו, 
והעושה כן אץ זו חסידות אלא שטות שהרי מאבד את כל ממונו, 
אלא בל המפזר ממונו במצוות אל יפזד יותר מחומש, 
מבואר ד ההלכה דאמרי׳ בכתובות (דף נ׳ ע׳א) 
שתקנו באושא שהמבזבז א ל יבזבז יותר מחומש 
הוי הלכתא שהעושה כן עובר על דע תתורה, 
ועוד מוכח ד לא הוי הלכתא רק בצדקה א לא ב כל המצוות. 

 אמנם בבר הקשו ממש״ב הרמב״ם בפיה״מ
(פאה פיא ברא) שאם נותן יותר מחומש יש בזה מ רת חסידות. 

ותירץ ב אהבת ח סד (פי״ט אות ד׳ כהגה-ה)
 דאיכא חילוק בין היבא דקיימי עניים שחייב לתת לו די מחסורו 
אשר יחסר לו ובין היכא דלא קיימי עניים, 
והביא שכ״כ לחלק בברכי יוסף. 

ולפי״ז י״ל דלישא בת ת״ח הוי במו שעניים קיימי לפניו. 

 ועיי׳ שם בהנה״ה שיישב לפי״ז את קושית הגבורת 
ארי בתענית אהא דאמרי׳ התם שאלעזר איש בירתא הי׳ נותן לצדקה 
כל מ ה שיש לו והרי זה יותר מחומש. 

ותירץ דהוי כבלו שקיימי לפניו עניים. 

 ומ״מ כתב שם החפץ חיים שאת כל נכסיו לא יתן, 

ולפי״ה י״ל דגם מה שאמרו שימכור אדם  ל מדג שיש לז ל ישא ב ת ת״ח, 
היינו כל מה שיש לו בביתו וכמו אלעזר איש בידתא, 
אבל ודאי שלא ימכור את כל נכסיו ועוד י״ל ד הא דאמרי׳ 
שימכור אדם כל מה שיש לד וישא בתורה וישיא בתו לת״ח, 
ודאי דאינו חייב בזה, 
xxx xx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxx
שיזכה לבנים ת״ח ימכור כל אשר לו. 

 ובזה יובן דברי המדרש
(ויקיר פל׳ד י״ד) שבימי ר׳ תנחומא היו ישראל צריכים לגשם ובאו אצלו 
והוא גזר ת ענית פעמיים ולא ירדו גשמים בפעם השלישית הוא אמר ל כל העם שיחלקו צדקה, 
ק ם אחד ולקח בל מה שהיה לו בתוך ביתו ויצא ל חלק לצדקה,
 זעיי״ש שפגע בגרושתו והתמלא עליה רחמים ונתן לה צדקה ומכות זה ירדו גשמים. 

ומדנקט , במדרש שאותו אדם לקח כל מה שהיה לו בתוך ביתו, 
משמע שאפי יתן כ ל אשר לו לצדקה גמי הוי זכותו גדול. 

 ולפי״ז מובן למה השמיטו הטור והשדע האדאמרי׳ 
ימכור בל אשר ל ו ורק כתבו שישתדל לישא ב ת ת״ח, 
כיון דאין חיוב למכור ב ל אשר לו והוא רק משום חביבות מצוה. 

 וכדאי לציין לדברי דזזוה״ק(פרעות לך, דף צ״א ע׳ב) 
אמר רבי חייא מאן דאתכשוץ עובדוי באן אתר יתבע ה הוא זווגא דיליזה, 
א״ל ה א תניג־ן (פסחים מ׳׳ט) לעולם ימכור אדם וכר וישא בת תלמיד ח כם 
דת״ח פקדונא דמאריה אתפקדן בידיה. 

מזה הוכיח באגרא ד פרקא (אות פ״ז) 
דמי שמהדר לישא ב ת תלמיד ח כם יזמינו לו ב ת זוגו ממש, 
עיי״ש ותבין עומק הדבר. 

 וראה גם בעין אליעזר (להרב אליהו שיק על אגרות השיט, פסחים דף מ״ט ע״ב) 
שהביא בשם הגאון רבי שלמה נ״י מו״ץ דק״ק ווילנא. 

ח״ל ולענ״ד נראה בעיקר קושית הרב הגאון המחבר נ״י דהאיך 
אמרו ד לעולם ימכור וכר, דלולא דמסתפיגא הייתי אומר ר הא ראמר לעולם ימכור וכר, 
אינו ר׳׳ל למכור ממש ולהוציא המעות כדי להשתדל ולהשיג לישא בת תלמיד חכם, 
דאפשר ד זה ב אמת אינו מחוייב. 

אלא ר״ל ד אם מבקשים ממנו כ תובה גדולה בשביל שהיא ב ת תלמיד חכם, 
ועל דרך דתנן (בכתובות דף י׳ג) דב״ד של  כהנים היו גובין ל בתולה ד׳ מ אות זוז, 
ואין לו קרקע כדי שיעור ה כתובה שרוצין ממנו, 
ומטלטלין האלא משתעבדי ל כתובה בזמן הגמרא, 
על זה אמרו דימכור כל מה שיש לו ויקח בעבור זה קרקע 
בדי שיהיה לו שיעור קרקע שהוא צריך לשעבד לצורך הכתובה, 
ובזה ל א שייך דהמבזבז וכר ד הא אינו אלא שעבוד בעלמא, ולע׳׳ע ה וא שלו.

 אמנם כ ל זה בזמן הגבר,
 אבל האידנא דתקגו הגאונים ז״ל דמטלטלי משתעבדי ל כתובה אין מקום למכירה זו, 
ד הא יכול לשעבד המטלטלץ עצמן,
 ולפיכך השמיטו הטור ז״ל, 
אכן הרמב״ם ז״ל הביאו ל הלכה משום דדרכו ז״ל שלא להשמיט שום דין הנזכר בגפר, 
אף שהאידנא נשתנה הדין כידוע. 

ועי״ל ד כל מה שיש לו לאו בדווקא, 
דהא צריך להשאיר קרקע כדי שיעור הכתובה, 
ד הא אסור לומר לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן. 

 עוד יש ליתן טעם ל השמטת הטור ז״ל דאפשר דסובר דהאידנא 
 אינו נוהג דין ת״ח לענין זה דיהי׳ צריך למכור כ ל מ ה שיש לו,
 וכה״ג כ תב הרמ״א ז״ל (ביו־ד סי׳ רפרג סעיף ד) 

דאין דין ת״ח בזמן הזה לענין שיתן לו המבייש ליטרא ד דהבא 
[ועי׳ בש״ך חו״מ סימן א׳ ס״ק י״ט שכתב דבתשובת מהרי״ט ז״ל חולק ע״ז ע״ש, 
אבל מ״מ להשתדל לישא בת ת״ח זה מחויב גם האידנא] עיי״ש.


מתוך הספר נטעי גבריאל (שידוכים ותנאים)עמודים טו - יט