ונתבונן,
אם לא נפרש כן אלא כמשמעות הפשוטה "שיתן לה כבוד",
וכי אם לא תהיה שבועה בכתובה,
יובן לנו מה שסידרו חז"ל מילה זו בכתובה,
להתחייב בדבר שבוודאי "כל יום" יעבור עליו?
ואיך יתקנו חז"ל לאיש להתחייב לאשתו שיכבדנה לעולם,
והלא ידוע שזה מהדברים הקשים,
וכי כולם מלאכים שיכולים לכבד את זולתם כל החיים?
ובפרט אשתו שליבו גס בה ממאורעות רבים שעברו עליהם בחיים,
ואיך יתקנו חז"ל בכתובות שבכל הדורות לכתוב כן, לאנשים ברמה הרוחנית הגבוהה,
ולאיכר ולפועל ברמה הנחותה והירודה,
התחייבות בקנין וחתימת עדים שמהיום יכבד?
וכי התקנה היא שכל בעל מתחייב לאשתו שמרגע החופה ואילך
יעזבהו יצר הרע ולא יטרידהו עוד בכעסים ומתחים,
ושמידותיו ישתנו ויהפכו פתאום להיות סבלניים ורגועים?!
אלא ודאי שמתחייב להעריכה בליבו פנימה,
ולהבין את הטובה שיש לו ממנה בנישואין אלה,
אף שאולי באיזה פעמים יכעס עליה, וישתדל לרסן כעסו כשיוכל.
ואמרתי דבר זה לכמה גדולים, ואשרוהו.
ועתה נברר מה כולל חיוב הכבוד לאשה, באופן מעשי.
כי הנה מצאנו חיוב כיבוד להורים להאכילם ולהשקותם דהיינו להגיש לפניהם האכילה ושתיה,
אף שמחיר המאכל והמשקה אינו על הבן.
ומאידך בחיוב כבוד הבעל לאשתו הוא להיפך,
אף שמחיר המזונות מוטל על הבעל,
אך לא נזכר בשום מקום חיוב להכין לה אוכל או להגיש לה וכיוצא בזה.
גם לא נזכר בחז"ל איזה פרט שיש לבעל לעשות לאשה מפני חיובו לכבדה.
והחובה שהבעל יקנה בגדים נאים ותכשיטים בעיקר בחגים,
היא כדי שתוכל לקיים מצות 'ושמחת בחגך',
כי מוטל עליו למנוע ממנה זלזול במקום או בזמן שרוב הנשים מתקשטות,
ובפרט שדבר זה שורשי באשה, עד שאמרו 'אין אשה אלא לתכשיטין...'.
ומה שאמרו בגמרא (מסכת יבמות סב ע"ב)
שהבעל יכבד את אשתו 'יותר מגופו',
פירש"י מפני שהזולות והזלזול קשה לאשה יותר מלאיש,
הרי שהביא בצורך לכבד, רק את איסור הזלזול.
נמצא שכוונת כבוד האשה בחז"ל,
הוא בעיקר למנעה מזלזול, שלא יגרום לה מצב של בושה או בזיון,
על כן לא ילעג לדעתה, ולא יסרב לשמוע עצתה, ולא יתייחס אליה כלאחר יד,
ובזה שמעריכה ומחשיבה, נמצא שמכבדה ששולל ממנה בזיון ובושה,
ובהנהגה זו היא מתייקרת ומתכבדת שניתן לה ערך ובטחון עצמי בעצמה,
אבל לא שיגיש לפניה מאכלים ומשקים כמו שמצווה לעשות להוריו.
ומפורסם לשון הרמב"ם שכתב, האשה צריכה לכבד את בעלה 'ביותר מדאי',
ו'יהיה בעיניה כמו שר או מלך', אבל לא כתב שהאיש צריך לכבד את אשתו 'ביותר מדאי',
ו'תהיה בעיניו כמו שרה או מלכה'.
ולא נאמר בשום מקום חיוב למזוג לה שתיה תחילה וכדומה,
שבזה אין הבעל חייב, ובודאי שאם מזג לעצמו קודם,
אינו עובר על הכתובה.
ואמנם, בדבר האיסור לזלזל בה, להעליבה או לבוז לה,
או לנהוג אליה בהמעטת כבודה,
כמו שנמצא לפעמים שהבעל טועה ועושה כן בפני הוריה או ילדיה או משפחתה,
הנה בלאו הכי זהו איסור גמור מהתורה שאסרה לעשות כן לכל אחד מישראל,
שנאמר "לא תונו איש את עמיתו",
ומה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.
ואף בינו לבינה, יש איסור גמור לצערה מדיני אונאת דברים ואונאת אשתו,
שהן קיימות ומבוארות בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רכח).
כך שהאיסור לזלזל בה קיים ועומד גם אילולא הכתובה או השבועה עליה,
ואם כן מה שכתוב בכתובה "ואנא אוקיר", הוא רק להזכיר ולזרז את מה שבלאו הכי הוא חייב,
וגם השבועה לא באה להוסיף על חיוביו כלום,
אלא רק לזרז את מה שהוא חייב כבר. עוד יש לומר,
לעצם ההתחייבות לכבד את אשתו, כי התחייבות הכתובה בכלל לא עוסקת בכל רגע ורגע,
כך שברגע שלא יכבד את אשתו יעבור על מה שכתוב בכתובה,
כי אפילו חתן האוהב את אשתו מאוד, לא יתחייב דבר כזה אפילו ביום שמחת לבו,
אחר שהכל יודעים את קשיי החיים ואת קושי יצר הרע, עד שיוצרו קראו רע,
ומי יערוב לבו להתחייב כך אפילו בעת החופה, דבר שידוע שאין אדם כמעט העומד בו.
וממש צחוק הוא, והרי זה כמו הנשבע 'אעבור את הים ברגלי'.
אבל האמת, שהתחייבות הכתובה היא,
שהחתן מתחייב שהוא יהיה מהבעלים המכבדים את נשותיהם,
ובכתובה הוא מודיע מהו סגנון החיים הכללי שהוא מתכוין אליו ולא על כל רגע ורגע.
והוא והיא יודעים שלא נישאה אלא לאדם רגיל,
ושניהם יודעים שלא יבצר שלא יקניטנה ולא יתפרצו בו מידותיו,
[ולפעמים אין אפילו איסור להשיב בקטטה,
כגון העוברת על דת או שהיא מתחילה להקניטו או שאינו יכול להתאפק מול הצער שעושה לו,
וכמו שכתב בספר החינוך (מצוה שלח):
"ואין במשמע שאם בא אחד והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים,
שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים,
ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו"]
רק שנשבע שיהיה מהאנשים השׂמים ליבם על דרכיהם,
ומשתדלים שלא להקניט, ואם הקניט ליבו נוקפו על זה,
ולמחר משתדל שלא לעשות כן, ואם עשה כן שוב,
ניחם על זה שוב, וכן חלילה,
באופן שעדיין הוא רוצה בליבו בכבוד אשתו ושלא להקניטה,
ומפייסה לפעמים ובערב יום הכיפורים, ודרך אשה לגלגל עם בעלה,
והיא יודעת שבסתר לבבו אינו רוצה לזלזל בה, ויודעת שזה דרך העולם,
וכלל ידוע הוא בנדרים שנשבע כדעת בני אדם,
וגם החתן מצידו כוונתו כן שיהיה מהבעלים המכבדים,
ומשתדל כפי יכולתו ואינו מתכוין להרשיע.
ובמקרים שהאשה בעייתית והיא הסיבה שאינו מכבדה,
בוודאי שאינו עובר, כי ברור שלא נשבע שיכבדה גם כשתצער אותו,
או כשכלו כוחותיו הנפשיים. וגם היא לא חשבה אחרת,
וכי חשבה שבעלה שונה מכל האנשים,
וכשתעמיד אותו במצב שלפי טבעו לא יכבד אותה,
וכי עדיין יכבד אותה בגלל הכתובה?!
והגע עצמך: "מורד" על אשתו, שבוודאי אינו מכבדה ומצערה,
ויש תשובות רבות בספרי השותי"ם על דינו אם חייב לגרש או לזון וכו',
והיאך לא נרגשו להזכיר שהוא "עובר על השבועה"?!
וכן בני זוג המתקוטטים לקראת הגירושין עד שהיא מוחלת על הכתובה בשביל הגט,
איך לא עלה על דעת בתי הדין להזכיר לו שיתיר את השבועה,
ואחר כך ימשיך להתקוטט, שהרי כתוב בכתובה "שלא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה"?!
ומוכרחים לומר, שפירוש הכתובה הוא המצבים הרגילים בעולם,
ועליהם בלבד הוא נשבע.
כלומר: שלא להיות באופן חריג מתחת למקובל,
ולא על מקרים שהיא מקניטתו וכדומה.
והכרח גמור לומר כן, כי עולם כמנהגו נוהג,
ודור הולך ודור בא, ומה שהיה הוא שהווה,
וממילא גם מה שהווה כבר היה לעולמים,
ואי אפשר להעלות על הדעת שבדורות הקודמים שהיו נשבעים בלשון כמו:
"באמת התורה שבועה חמורה בלי שום התרה עולמית",
היו כל העם מכבדים את נשותיהם כראוי ממש,
ובוודאי גם אז היו אנשים המתפרצים ולא מכבדים כיאות בכל יום,
אף שהאשה לא הכעיסה אותם.
ובכל זאת, לא חשו גדולי הדורות עד עתה לבטל את השבועה
"מפני שהוא עובר בכל יום על שבועת ואנא אוקיר".
ומה התחדש בדורנו?!
ואדרבה,
טענה זו שייכת למי שלא קרא ולא שנה בספרי השותי"ם מכל הדורות,
כי הם מלאים שאלות על בעלים שאינם מפרנסים או מכבדים,
ולא נשתנה כלום בזה.
ובפרט בקשר לפרנסה - אדרבה בזמננו יש שינוי לטובה.
ועתה שמענה ואתה דע לך,
כי כל אלו הדברים אמורים לפי המקובל ומפורסם אצל ההמון
"שבכתובה כתוב שהבעל חייב לכבד את אשתו",
וממילא הוא גם נשבע על זה.
אבל האמת אגידה, כי לכאורה יש כאן שגגה בהבנת נוסח הכתובה,
ובאמת אין כאן ציווי כלל "שהבעל מתחייב לכבד את אשתו".
ואבאר שיחתי:
הנה כל בר דעת הקורא את הכתובה יעמוד תמה על מחזה משונה זה,
מה ראו מסדרי הכתובה להכניס חיוב כזה לשטר כתובה,
והלא השטר כולו מיוסד לענייני ממון מובהקים,
או להתחייבויות הניתן לפורטם למעשה באופן ברור,
כגון שלא ישא עוד אשה או לא יצא מהארץ ללא רשותה;
אבל מה שייך להתחייב בכתובה 'לכבד',
שהוא דבר המסור ללב, ונוגע לאין ספור של מקרים? ו
איפה יש לנו אח ורע לדוגמא כזו שאדם
"מתחייב בשטר וקנין ועדים" להתנהג כראוי אל זולתו?!
ואיך יוכל מוציא השטר לאכוף התחייבות כזו בבית דין?!
וגם מה יש לאשה בידה בשעה שיש לה
שטר על זה - יותר מאשר כשאין לה שטר?! ועוד,
ששני חיובים קרובים יש לבעל אל אשתו,
'אוהבה כגופו' 'ומכבדה יותר מגופו',
ולמה לא כתבו בנוסח הכתובה גם שהבעל מתחייב לאהוב את אשתו?
או לרחם עליה ועל ילדיה? או לחיות עמה בשלום ובלי קטטות?
ולמה כתבו רק את חיוב הכבוד?
והממשמש בחיובי הכתובה שוב ושוב,
יראה כי הוא פלא גדול להכניס "התחייבות לכבד".
אבל עוד יגדל הפלא, כי המקום שבו נזכר חיוב זה בשטר,
הוא בין תיבת "אפלח" - אעבוד,
לתיבת "אזון" - אתן מזונות, ואינו מובן כלל.
והלא כל המילים במשפט זה מתפרשים לחובת מזון ופרנסה דווקא:
כי בתחילה אומר 'אפלח' שיעבוד כדי להביא מזונות,
'ואזון' יביא מזון, 'ואפרנס' ידאג גם לכל צרכי פרנסת האשה,
ביגוד וכלי בישול וחשמל ועוד;
'ואכלכל' יהיה אחראי לניהול הממון לכלכל הבית כהוגן;
'ואסוֹבר' שישא את כל משׂ אה,
כי היא פטורה מכל השתדלות בפרנסה.
נמצא שכל משפט זה מדבר בהתחייבויות ממוניות,
ומה מקום להכניס בתוכם באמצע התחייבות לכבדה,
שאינה ענין של ממון כלל?
ואולי היה מתאים לכותבה להלן,
כשכתוב שהיא מכניסה לו נדוניא,
בתנאי שלא יפתנה שתמחול סך כתובתה,
ובתנאי שלא יעזבנה וילך לחוץ לארץ, "ובתנאי שיכבד אותה".
וצריך לבאר שתיבת 'ואוקיר', אינה התחייבות של כבוד כללי כפי שהבנו לעיל,
אלא היא חלק מהנהגת הפרנסה!
כלומר התחייבות הבעל לפרנס מתוך כבוד.
או בנוסח זה:
אעבוד לפרנסתך בגלל היותך מכובדת אצלי.
ומעתה הנוסח מחוור ונאה,
כי חז"ל הקיפו ברוב חכמתם את כל הגוונים של חיוב הפרנסה,
באופן שהבעל מבטיח את מזונה בצורה בטוחה ומרגיעה את הדעת,
והיינו שידאג לזון ולפרנס, ולעשות זאת בכבוד,
לא שישפילנה בעקבות זה שהוא מביא את הכסף ולא היא,
ולא שיתן לה להתבזות עד שתאלץ להתחנן על קניית מזון או צרכי פרנסה אחרים,
או שתצטרך להתקוטט עמו על רמת המזון או על זמינות ונוחיות המזון,
אלא יתן מזון מתוך כבוד, בלי גבהות הלב ורעות המידות,
אלא כפועל יוצא מהערכה וכבוד שלו אליה.
ומעתה פירוש הכתובה בהיר ונהיר:
אפלח, מתוך שאוקיר ואחשיב אותך כמי שראויה לעבוד עבורה,
ובכסף אזון ואפרנס, ואכלכל ואסובר,
אהיה אחראי לניהול כלכלת הבית כהוגן.
וכן נראה מלשון החלקת מחוקק (סימן ע ס"ק יב)
שפירש מילת אוקיר "שיפרנסה ברווח לפי כבודה".
[ובספר נחלת שבעה פירש שמילת 'אוקיר' שייכת למצות עונה,
והיינו שמכבדה על ידי שמקרב הנאת תשמישה.
וכיוצא בזה פירש האור זרוע.]
עוד יש לומר, שגם אם נאמר שפירוש המילה 'ואוקיר' הוא כבוד כללי,
מכל מקום שבועת הכתובה אינה חוזרת על מילת ואוקיר.
כי הנה בשו"ת המבי"ט כתב על שטר שידוכין שבסופו כתוב
"ונטלו קנין... ונשבעו על 'כל' הכתוב למעלה",
ובשטר כתוב גם שלא יאחרו את זמן הנישואין,
ואף על פי כן השבועה אינה על איחור הזמן,
כי הזמן אינו אלא אזהרה שיכין כל אחד מה שצריך עד לזמן זה,
אבל אם ישנה איזו סיבה לאיחור לא נתחייב על זה קנס,
ומעשים בכל יום שעובר הזמן, וכיון שהוא מרוצה בזיווג,
ויש לו סיבה לאיחור, אין לחייבו בקנס.
וכמו שהקנס אינו על איחור הזמן אלא על החזרה מן הזיווג,
כן השבועה אינה על איחור הזמן. עכ"ד.
והיינו שהסברא אומרת שכיון שמצוי שאנשים מאחרים את הזמן,
ממילא אין בכוונתם להתחייב בקנס על תנאי שמצוי לעבור עליו,
ולכן גם השבועה אינה חלה על זה, אף שכתוב שנשבע על "כל האמור".
ומעתה גם אנו נאמר,
מכיון שרוב העולם רוצים בכיבוד נשותיהם,
ואף על פי כן מצוי שנכשלים בזה,
לא על זה נשבע החתן.
ואין זו סתירה למה שכתבו הפוסקים,
שבזמנינו שכותבים את השבועה 'על כל האמור לעיל' והיא חוזרת על "כל" הכתובה,
כי כוונתם היא על כל חיובי הכתובה המתחדשים לבעל בגלל שנושא אשה זו לאשתו,
וכגון תנאֵ י קבלת הנדוניא, והתחייבויות סכומי הכתובה,
והתחייבויות הפרנסה, אבל החיוב לכבד את אשתו לא נוצר דווקא בגלל הנישואין,
אלא הוא חובה מכל איש ואשה בישראל לכל איש ואשה בישראל,
רק בדרך כלל אין לאיש קשר עם אשה, ובשעת נישואין שמותר לו להיות עם אשה זו,
חוזר ומתעורר חובת הכבוד שחייב לנהוג בה בלאו הכי,
כשם שחייב לנהוג עם כל איש ואשה מישראל שמזדמן לו עסק איתם.
וכיון שהאשה נמצאת עתה בביתו באופן קבוע והמכשול מצוי יותר,
לכן משתמשים בכתובה להזכיר חיוב זה.
אבל אין זה חיוב של "הכתובה",
וממילא אין שבועת הכתובה הולכת על זה.
תועליות נוספות שיש בשבועה,
עיין עוד במשפט הכתובה ח"ה מעמוד ריח עד עמוד רלו.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 316-319
אם לא נפרש כן אלא כמשמעות הפשוטה "שיתן לה כבוד",
וכי אם לא תהיה שבועה בכתובה,
יובן לנו מה שסידרו חז"ל מילה זו בכתובה,
להתחייב בדבר שבוודאי "כל יום" יעבור עליו?
ואיך יתקנו חז"ל לאיש להתחייב לאשתו שיכבדנה לעולם,
והלא ידוע שזה מהדברים הקשים,
וכי כולם מלאכים שיכולים לכבד את זולתם כל החיים?
ובפרט אשתו שליבו גס בה ממאורעות רבים שעברו עליהם בחיים,
ואיך יתקנו חז"ל בכתובות שבכל הדורות לכתוב כן, לאנשים ברמה הרוחנית הגבוהה,
ולאיכר ולפועל ברמה הנחותה והירודה,
התחייבות בקנין וחתימת עדים שמהיום יכבד?
וכי התקנה היא שכל בעל מתחייב לאשתו שמרגע החופה ואילך
יעזבהו יצר הרע ולא יטרידהו עוד בכעסים ומתחים,
ושמידותיו ישתנו ויהפכו פתאום להיות סבלניים ורגועים?!
אלא ודאי שמתחייב להעריכה בליבו פנימה,
ולהבין את הטובה שיש לו ממנה בנישואין אלה,
אף שאולי באיזה פעמים יכעס עליה, וישתדל לרסן כעסו כשיוכל.
ואמרתי דבר זה לכמה גדולים, ואשרוהו.
ועתה נברר מה כולל חיוב הכבוד לאשה, באופן מעשי.
כי הנה מצאנו חיוב כיבוד להורים להאכילם ולהשקותם דהיינו להגיש לפניהם האכילה ושתיה,
אף שמחיר המאכל והמשקה אינו על הבן.
ומאידך בחיוב כבוד הבעל לאשתו הוא להיפך,
אף שמחיר המזונות מוטל על הבעל,
אך לא נזכר בשום מקום חיוב להכין לה אוכל או להגיש לה וכיוצא בזה.
גם לא נזכר בחז"ל איזה פרט שיש לבעל לעשות לאשה מפני חיובו לכבדה.
והחובה שהבעל יקנה בגדים נאים ותכשיטים בעיקר בחגים,
היא כדי שתוכל לקיים מצות 'ושמחת בחגך',
כי מוטל עליו למנוע ממנה זלזול במקום או בזמן שרוב הנשים מתקשטות,
ובפרט שדבר זה שורשי באשה, עד שאמרו 'אין אשה אלא לתכשיטין...'.
ומה שאמרו בגמרא (מסכת יבמות סב ע"ב)
שהבעל יכבד את אשתו 'יותר מגופו',
פירש"י מפני שהזולות והזלזול קשה לאשה יותר מלאיש,
הרי שהביא בצורך לכבד, רק את איסור הזלזול.
נמצא שכוונת כבוד האשה בחז"ל,
הוא בעיקר למנעה מזלזול, שלא יגרום לה מצב של בושה או בזיון,
על כן לא ילעג לדעתה, ולא יסרב לשמוע עצתה, ולא יתייחס אליה כלאחר יד,
ובזה שמעריכה ומחשיבה, נמצא שמכבדה ששולל ממנה בזיון ובושה,
ובהנהגה זו היא מתייקרת ומתכבדת שניתן לה ערך ובטחון עצמי בעצמה,
אבל לא שיגיש לפניה מאכלים ומשקים כמו שמצווה לעשות להוריו.
ומפורסם לשון הרמב"ם שכתב, האשה צריכה לכבד את בעלה 'ביותר מדאי',
ו'יהיה בעיניה כמו שר או מלך', אבל לא כתב שהאיש צריך לכבד את אשתו 'ביותר מדאי',
ו'תהיה בעיניו כמו שרה או מלכה'.
ולא נאמר בשום מקום חיוב למזוג לה שתיה תחילה וכדומה,
שבזה אין הבעל חייב, ובודאי שאם מזג לעצמו קודם,
אינו עובר על הכתובה.
ואמנם, בדבר האיסור לזלזל בה, להעליבה או לבוז לה,
או לנהוג אליה בהמעטת כבודה,
כמו שנמצא לפעמים שהבעל טועה ועושה כן בפני הוריה או ילדיה או משפחתה,
הנה בלאו הכי זהו איסור גמור מהתורה שאסרה לעשות כן לכל אחד מישראל,
שנאמר "לא תונו איש את עמיתו",
ומה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.
ואף בינו לבינה, יש איסור גמור לצערה מדיני אונאת דברים ואונאת אשתו,
שהן קיימות ומבוארות בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רכח).
כך שהאיסור לזלזל בה קיים ועומד גם אילולא הכתובה או השבועה עליה,
ואם כן מה שכתוב בכתובה "ואנא אוקיר", הוא רק להזכיר ולזרז את מה שבלאו הכי הוא חייב,
וגם השבועה לא באה להוסיף על חיוביו כלום,
אלא רק לזרז את מה שהוא חייב כבר. עוד יש לומר,
לעצם ההתחייבות לכבד את אשתו, כי התחייבות הכתובה בכלל לא עוסקת בכל רגע ורגע,
כך שברגע שלא יכבד את אשתו יעבור על מה שכתוב בכתובה,
כי אפילו חתן האוהב את אשתו מאוד, לא יתחייב דבר כזה אפילו ביום שמחת לבו,
אחר שהכל יודעים את קשיי החיים ואת קושי יצר הרע, עד שיוצרו קראו רע,
ומי יערוב לבו להתחייב כך אפילו בעת החופה, דבר שידוע שאין אדם כמעט העומד בו.
וממש צחוק הוא, והרי זה כמו הנשבע 'אעבור את הים ברגלי'.
אבל האמת, שהתחייבות הכתובה היא,
שהחתן מתחייב שהוא יהיה מהבעלים המכבדים את נשותיהם,
ובכתובה הוא מודיע מהו סגנון החיים הכללי שהוא מתכוין אליו ולא על כל רגע ורגע.
והוא והיא יודעים שלא נישאה אלא לאדם רגיל,
ושניהם יודעים שלא יבצר שלא יקניטנה ולא יתפרצו בו מידותיו,
[ולפעמים אין אפילו איסור להשיב בקטטה,
כגון העוברת על דת או שהיא מתחילה להקניטו או שאינו יכול להתאפק מול הצער שעושה לו,
וכמו שכתב בספר החינוך (מצוה שלח):
"ואין במשמע שאם בא אחד והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים,
שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים,
ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו"]
רק שנשבע שיהיה מהאנשים השׂמים ליבם על דרכיהם,
ומשתדלים שלא להקניט, ואם הקניט ליבו נוקפו על זה,
ולמחר משתדל שלא לעשות כן, ואם עשה כן שוב,
ניחם על זה שוב, וכן חלילה,
באופן שעדיין הוא רוצה בליבו בכבוד אשתו ושלא להקניטה,
ומפייסה לפעמים ובערב יום הכיפורים, ודרך אשה לגלגל עם בעלה,
והיא יודעת שבסתר לבבו אינו רוצה לזלזל בה, ויודעת שזה דרך העולם,
וכלל ידוע הוא בנדרים שנשבע כדעת בני אדם,
וגם החתן מצידו כוונתו כן שיהיה מהבעלים המכבדים,
ומשתדל כפי יכולתו ואינו מתכוין להרשיע.
ובמקרים שהאשה בעייתית והיא הסיבה שאינו מכבדה,
בוודאי שאינו עובר, כי ברור שלא נשבע שיכבדה גם כשתצער אותו,
או כשכלו כוחותיו הנפשיים. וגם היא לא חשבה אחרת,
וכי חשבה שבעלה שונה מכל האנשים,
וכשתעמיד אותו במצב שלפי טבעו לא יכבד אותה,
וכי עדיין יכבד אותה בגלל הכתובה?!
והגע עצמך: "מורד" על אשתו, שבוודאי אינו מכבדה ומצערה,
ויש תשובות רבות בספרי השותי"ם על דינו אם חייב לגרש או לזון וכו',
והיאך לא נרגשו להזכיר שהוא "עובר על השבועה"?!
וכן בני זוג המתקוטטים לקראת הגירושין עד שהיא מוחלת על הכתובה בשביל הגט,
איך לא עלה על דעת בתי הדין להזכיר לו שיתיר את השבועה,
ואחר כך ימשיך להתקוטט, שהרי כתוב בכתובה "שלא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה"?!
ומוכרחים לומר, שפירוש הכתובה הוא המצבים הרגילים בעולם,
ועליהם בלבד הוא נשבע.
כלומר: שלא להיות באופן חריג מתחת למקובל,
ולא על מקרים שהיא מקניטתו וכדומה.
והכרח גמור לומר כן, כי עולם כמנהגו נוהג,
ודור הולך ודור בא, ומה שהיה הוא שהווה,
וממילא גם מה שהווה כבר היה לעולמים,
ואי אפשר להעלות על הדעת שבדורות הקודמים שהיו נשבעים בלשון כמו:
"באמת התורה שבועה חמורה בלי שום התרה עולמית",
היו כל העם מכבדים את נשותיהם כראוי ממש,
ובוודאי גם אז היו אנשים המתפרצים ולא מכבדים כיאות בכל יום,
אף שהאשה לא הכעיסה אותם.
ובכל זאת, לא חשו גדולי הדורות עד עתה לבטל את השבועה
"מפני שהוא עובר בכל יום על שבועת ואנא אוקיר".
ומה התחדש בדורנו?!
ואדרבה,
טענה זו שייכת למי שלא קרא ולא שנה בספרי השותי"ם מכל הדורות,
כי הם מלאים שאלות על בעלים שאינם מפרנסים או מכבדים,
ולא נשתנה כלום בזה.
ובפרט בקשר לפרנסה - אדרבה בזמננו יש שינוי לטובה.
ועתה שמענה ואתה דע לך,
כי כל אלו הדברים אמורים לפי המקובל ומפורסם אצל ההמון
"שבכתובה כתוב שהבעל חייב לכבד את אשתו",
וממילא הוא גם נשבע על זה.
אבל האמת אגידה, כי לכאורה יש כאן שגגה בהבנת נוסח הכתובה,
ובאמת אין כאן ציווי כלל "שהבעל מתחייב לכבד את אשתו".
ואבאר שיחתי:
הנה כל בר דעת הקורא את הכתובה יעמוד תמה על מחזה משונה זה,
מה ראו מסדרי הכתובה להכניס חיוב כזה לשטר כתובה,
והלא השטר כולו מיוסד לענייני ממון מובהקים,
או להתחייבויות הניתן לפורטם למעשה באופן ברור,
כגון שלא ישא עוד אשה או לא יצא מהארץ ללא רשותה;
אבל מה שייך להתחייב בכתובה 'לכבד',
שהוא דבר המסור ללב, ונוגע לאין ספור של מקרים? ו
איפה יש לנו אח ורע לדוגמא כזו שאדם
"מתחייב בשטר וקנין ועדים" להתנהג כראוי אל זולתו?!
ואיך יוכל מוציא השטר לאכוף התחייבות כזו בבית דין?!
וגם מה יש לאשה בידה בשעה שיש לה
שטר על זה - יותר מאשר כשאין לה שטר?! ועוד,
ששני חיובים קרובים יש לבעל אל אשתו,
'אוהבה כגופו' 'ומכבדה יותר מגופו',
ולמה לא כתבו בנוסח הכתובה גם שהבעל מתחייב לאהוב את אשתו?
או לרחם עליה ועל ילדיה? או לחיות עמה בשלום ובלי קטטות?
ולמה כתבו רק את חיוב הכבוד?
והממשמש בחיובי הכתובה שוב ושוב,
יראה כי הוא פלא גדול להכניס "התחייבות לכבד".
אבל עוד יגדל הפלא, כי המקום שבו נזכר חיוב זה בשטר,
הוא בין תיבת "אפלח" - אעבוד,
לתיבת "אזון" - אתן מזונות, ואינו מובן כלל.
והלא כל המילים במשפט זה מתפרשים לחובת מזון ופרנסה דווקא:
כי בתחילה אומר 'אפלח' שיעבוד כדי להביא מזונות,
'ואזון' יביא מזון, 'ואפרנס' ידאג גם לכל צרכי פרנסת האשה,
ביגוד וכלי בישול וחשמל ועוד;
'ואכלכל' יהיה אחראי לניהול הממון לכלכל הבית כהוגן;
'ואסוֹבר' שישא את כל משׂ אה,
כי היא פטורה מכל השתדלות בפרנסה.
נמצא שכל משפט זה מדבר בהתחייבויות ממוניות,
ומה מקום להכניס בתוכם באמצע התחייבות לכבדה,
שאינה ענין של ממון כלל?
ואולי היה מתאים לכותבה להלן,
כשכתוב שהיא מכניסה לו נדוניא,
בתנאי שלא יפתנה שתמחול סך כתובתה,
ובתנאי שלא יעזבנה וילך לחוץ לארץ, "ובתנאי שיכבד אותה".
וצריך לבאר שתיבת 'ואוקיר', אינה התחייבות של כבוד כללי כפי שהבנו לעיל,
אלא היא חלק מהנהגת הפרנסה!
כלומר התחייבות הבעל לפרנס מתוך כבוד.
או בנוסח זה:
אעבוד לפרנסתך בגלל היותך מכובדת אצלי.
ומעתה הנוסח מחוור ונאה,
כי חז"ל הקיפו ברוב חכמתם את כל הגוונים של חיוב הפרנסה,
באופן שהבעל מבטיח את מזונה בצורה בטוחה ומרגיעה את הדעת,
והיינו שידאג לזון ולפרנס, ולעשות זאת בכבוד,
לא שישפילנה בעקבות זה שהוא מביא את הכסף ולא היא,
ולא שיתן לה להתבזות עד שתאלץ להתחנן על קניית מזון או צרכי פרנסה אחרים,
או שתצטרך להתקוטט עמו על רמת המזון או על זמינות ונוחיות המזון,
אלא יתן מזון מתוך כבוד, בלי גבהות הלב ורעות המידות,
אלא כפועל יוצא מהערכה וכבוד שלו אליה.
ומעתה פירוש הכתובה בהיר ונהיר:
אפלח, מתוך שאוקיר ואחשיב אותך כמי שראויה לעבוד עבורה,
ובכסף אזון ואפרנס, ואכלכל ואסובר,
אהיה אחראי לניהול כלכלת הבית כהוגן.
וכן נראה מלשון החלקת מחוקק (סימן ע ס"ק יב)
שפירש מילת אוקיר "שיפרנסה ברווח לפי כבודה".
[ובספר נחלת שבעה פירש שמילת 'אוקיר' שייכת למצות עונה,
והיינו שמכבדה על ידי שמקרב הנאת תשמישה.
וכיוצא בזה פירש האור זרוע.]
עוד יש לומר, שגם אם נאמר שפירוש המילה 'ואוקיר' הוא כבוד כללי,
מכל מקום שבועת הכתובה אינה חוזרת על מילת ואוקיר.
כי הנה בשו"ת המבי"ט כתב על שטר שידוכין שבסופו כתוב
"ונטלו קנין... ונשבעו על 'כל' הכתוב למעלה",
ובשטר כתוב גם שלא יאחרו את זמן הנישואין,
ואף על פי כן השבועה אינה על איחור הזמן,
כי הזמן אינו אלא אזהרה שיכין כל אחד מה שצריך עד לזמן זה,
אבל אם ישנה איזו סיבה לאיחור לא נתחייב על זה קנס,
ומעשים בכל יום שעובר הזמן, וכיון שהוא מרוצה בזיווג,
ויש לו סיבה לאיחור, אין לחייבו בקנס.
וכמו שהקנס אינו על איחור הזמן אלא על החזרה מן הזיווג,
כן השבועה אינה על איחור הזמן. עכ"ד.
והיינו שהסברא אומרת שכיון שמצוי שאנשים מאחרים את הזמן,
ממילא אין בכוונתם להתחייב בקנס על תנאי שמצוי לעבור עליו,
ולכן גם השבועה אינה חלה על זה, אף שכתוב שנשבע על "כל האמור".
ומעתה גם אנו נאמר,
מכיון שרוב העולם רוצים בכיבוד נשותיהם,
ואף על פי כן מצוי שנכשלים בזה,
לא על זה נשבע החתן.
ואין זו סתירה למה שכתבו הפוסקים,
שבזמנינו שכותבים את השבועה 'על כל האמור לעיל' והיא חוזרת על "כל" הכתובה,
כי כוונתם היא על כל חיובי הכתובה המתחדשים לבעל בגלל שנושא אשה זו לאשתו,
וכגון תנאֵ י קבלת הנדוניא, והתחייבויות סכומי הכתובה,
והתחייבויות הפרנסה, אבל החיוב לכבד את אשתו לא נוצר דווקא בגלל הנישואין,
אלא הוא חובה מכל איש ואשה בישראל לכל איש ואשה בישראל,
רק בדרך כלל אין לאיש קשר עם אשה, ובשעת נישואין שמותר לו להיות עם אשה זו,
חוזר ומתעורר חובת הכבוד שחייב לנהוג בה בלאו הכי,
כשם שחייב לנהוג עם כל איש ואשה מישראל שמזדמן לו עסק איתם.
וכיון שהאשה נמצאת עתה בביתו באופן קבוע והמכשול מצוי יותר,
לכן משתמשים בכתובה להזכיר חיוב זה.
אבל אין זה חיוב של "הכתובה",
וממילא אין שבועת הכתובה הולכת על זה.
תועליות נוספות שיש בשבועה,
עיין עוד במשפט הכתובה ח"ה מעמוד ריח עד עמוד רלו.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 316-319