שידוך הוא ע״י הנהגה למעלה מדרך הטבע:


 כתב מהר״ל בספר אגדות הש״ס ח״ב עמוד נ״ט, 
על הגט׳(סוטה דף י״ז ע׳) ,
איש ואשה זכו שכינה ביניהם וכו, 
ח״ל פי׳ כי איש ואשה שב לאחד מהם חלק האדם, 
ושניהם ביחד הם אדם שלם, 
ולפי מעלת האדם כאשר הוא שלם, 
השכינה עמו, כי הש״י שמוחל על דבר שלם, 
ולבך באשר יתחברו יחד, שמו יתברך חל עליהם, 
אמנם אם לא זכו ביחד אז האש אוכלתן. 

וזה כי למעלת האדם שהוא נכנם במחיצה עליונה שהוא אש, 
ולכך שם אש במילת איש ובמלת אישה, 
וכאשר הש״י מסלק שמו מביניהם אז האש שורף האיש וכן האש שורף האישה. 
כאשר הם נכנסים ועומדים במחיצת אש. 

ואמר רבא האישה עדיפא מדאיש פירוש אש של אישה יותר מדאיש, 
כי האישה מפגי שהיא להשלמת האדם, 
לב! האשה יותר קרובה אל ההשלמה, 
ולכך האותיות של אישה הם יחד והיא אש כמו שראוי, 
אבל דאיש אין אותיות של אש יחד ומורה זה על אש בלתי מתוקן כראוי, 
ודבר זה ידוע כי כחה אש של אשה 
אינו יוצא מן הסדר כמו שהוא אצל האיש, 
והאש הזה, ר״ל כח הנבדל שיש באיש ובאשה, 
וכאשר זכו השם יתברך ביניהם מתחבר לכח הנבדל שלהם, 
 וכאשר לא זכו אז הש״י מסולק מן כחה נבדל שלהם, 
ואז כדו הנבדל שלהם אינו דבק עם הש״י והוא אוכלתן והבן זה עכ״ד. 

 וכ״כ מהר״ל בספר באר הגולה (עמוד פ׳ג) לבאר, 
המדרש ב״ר, מה עושה הקדוש ב״ה מששת ימי בראשית עד עכשיו, 
מזווג זווגים בתי של פלוני לפלוני אשתו של פלוני לפלוני ע״כ. 

ודבר זה רחוק בעיני בני אדם לייחס א ל הש״י פעל זה מששת ימי בראשית. 

וכאשר תעיין בדברים אלו תמצא שהדברים האלו נכונים והם מוכרחים גם בן, 
 כי לא היה הכוונה רק על דבר החדש אשר הוא פועל מששת ימי בראשית, 
כי בודאי הש״י ברא כל הנבראים והכל מעשה הי, 
רק בי אין דבר חדש תחת השמש, 
הכי הנבראים אשר הוא בורא ועושה 
בל יום אין חדש תחת השמש והכל נוהג כמנהגו, 
והגזירה אשר גזר השי״ת בששת ימי בראשית הוא גוזר בבל יום ואין כאן דבר חדש. 

והנה כלל העולם נוהג כמנהגו, 
ולפיכך השאלה הוא על דבר חדש. 

ועל זה אמר שהוא מזווג זיווגים, 
וביאור ענין זה כי כמו שהש״י היה מזווג  את חוה לאדם,  
כך הוא מזווג בכל יום את זיווג איש עם אשתו, 
וכל זיווג הוא מעשה חדש שאינו כמו בריאת ה אדם עצמו, 
כי הבריאה בודאי אינו נחשב דבר חדש כי העולם כמנהגו נוהג ואין חדש. 

אבל מה שמחבר את האדם הפרטי זה לאשה פרטית זאת הוא בודאי דבר חדש, 
שהרי צריך לחבר לכל אחד ואחד זיווג מיוחד כפי מה שראוי החבור ביחד, 
 וכל זיווג הוא חבור מיוחד, 
ובדבר שהוא ענין פרטי כמו דבר זה 
שהוא זיווג איש עם אשתו כי ל כל איש פרטי זה יש לו אשה פרטית מיוחדת, 
 ולא שייך זה בדבר שהי׳ כבר. 

רק בדרך כלל שייך לומר שהי׳ בריאת המין 
בכללו כבר והכל הוא ב כח הטבע הכללית, 
ומעתה אין חדש תחת השמש, 
כי הש״י ברא כח הטבע שיהי׳ נוהג כמנהגו לעולם, 
וכח הטבע פועל ברצון הקב״ה ובגזירה ושיהיו נבראים המין מבני אדם, 
אבל בת פלוני לפלוני זה הוא דבר חדש ואינו בכלל בריאת המין ולכך אמר שהש״י מזווג זווגים. 

 עוד יש לך לדעת, 
כי אין זיווג  האדם טבעי רק הוא מן הש״י החבור והזווג, 
לכך באיש ואשה יש שם י״ה היו״ד באיש הה״א באשה, 
 לפי שהוא יתברך מחבר אותם ואין בזה הענין הנהגת הטבע, 
רק כי הוא פעולת הש״י, 
ולכך אין דבר זה נכנם ב הנהגת הטבע ופי׳ זה נכון מאוד גם כן. 

ודבר זה שהוא החבור הפרטי הוא ענין נפלא ורמזו אותו חכמים 
(סיטה ב׳ א׳) 

קשה זיווגן כקריעת ים סוף שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, 
היחידים הוא חבור הפרטים והוא דומה שמוציא אסירים, 
והוא כקריעת ים סוף שהוציא א ת ישראל 
מתוך הטבע הכולל שקרע להם הים שהוא טבעו. 

וזה הי׳ סוף ותכלית גאולת מצרים שגאלם מתוך הטבע הכולל, 
ובשביל שמזווג לכל א׳ זיווג הראוי לו, 
ובמה שהוא פרטי זה הוא מחולק מאחר והשם יתברך מאחד ומקשר אותם, 
דבר זה קשה כמו קריעת ים סוף, 
כי קריעת ים סוף היה מחלק ומפריד הים שהוא אחד וראוי להיות מחובר ביחד, 
והשם יתברך קרע אותו והפרידו, 
ואילו חבור איש ואשה ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, 
והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד עכ׳׳ל. 

 וכעי״ז כתב בשפת אמת (קרח תרנ-ד) 
עה״פ בוקר ויודע הי, 
ח״ל פרש״י מהמדרש כשם שאי אפשר לשנות הגבול שהגביל הקב״ה בי! 

 ערב לבוקר כר, בי עולם שנה נפש כולם דרך אחד
 להם כמו שיש זמנים חלוקים ערב ובוקר, 
כעגין שנאמר חוק וזמן נתן ל הם שלא ישנו תפקידם, 
וכל אחד שומר משמרתו כמ׳׳ש ששים ושמחים לעשות רצון קונם. 

וכמו כן כל מקום יש לו ענין מיוחד וכמו כן כל נפש. 

אבל הקב״ה מלך שהשלום שלו
וכמ״ש עושה שלום במרומיו וכענין שכתוב פותח את ידך כר לכל חי רצון, 
כי כשיורד הארה מלמעלה מאיר לכל אחר כפי מה שהוא ובזה נעשה שלום ביניהם,
 והקב״ה נתן לנו חלק בזה השליטות כמ״ש יברך א ת עמו בשלום, 
וישם לך שלום, ולכן נתן השבת שבו שלימות הזמן, 
וארץ ישראל וביהמ״ק שבו שלימות העולם, 
ונשמה יתירה שבו שלימות הנפשות, 
וזהו פורם סוכת שלום שיש לנו חלק בבחי׳ השלום, 
לכן בשבת לא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר כי הוא שלימות ואחדות, 
כמ״ש דאיהו רזא דאחד, 
ובאמת הנפשות משתנים בכל אחד כפי ציור הגוף כמ״ש 
במשגה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולן במטבע אחד נטבעו ואין פרצופיהן דומין זה לזה, 
ובל אחד ענין מיוחד, ומה״ט אין השלימות בעוה״ז כמ״ש דבולא קטטה, 
 מטעם שיש לכל אחד מה שאין בחבירו, ומה״ט נמי עלמא דשיקרא מתקריא, 
כי אמת הוא מכל צד ומאחר שיש חסרון בכל אחד מכפי ציוד האחר אינו אמת כשלימות, 
אבל הנשמה יתירה אין בה שינוי לבן אינה מתלבשת בגוף 
רק כפי הזכות של האדם והיא פריסת שלום כנ״ל. 

 והקב־ה ברא העולם בדרך הטבע 
בל אחד לפי מה שהוא במ״ש ח״ל עיני כל כר 
אכלם בעתו לכל אחד בעת שלו, 
והוא דרך הטבע ובחירת כל אחד ואפילו הרשע לפי דרכו, 

וע״ז נאמר מדרכיו ישבע כר אבל מעליו איש טוב 
הוא כמ״ש פותח את ידך כר ומשביע לכל חי רצון שהוא שפע השלימות מלמעלה 
מהטבע ומתגלה ביום השבת דבתיב ביום השבת יפתח עיי״ש. 

 היוצא לנו מדבריהם שרק ע״י השראת השכינה 
זוכין להגיע לחיבור הנכון של איש ואשה, 
שבדרך הטבע א״א להתיחד זבו־ עם נקבה ב׳ מינים שונים 
בתכליות שהרי אחדל (ברבות דף נ׳ח עיא) 

בשם שאין פרצופיהם שווים בך אין דעותיהם שוות, 
לבן יש לשבר המדות ובפרט הגאוה, 
ועי״ז יהיה בה אלקי שבו להגביר על קליפת הגאוה, 
 ועי״ז יכול לחיות חיים של אושר ושמחה. 

 בקונטרס ממעיינות השמחה מובא מהרה״ק ר שלמה זי׳׳ע מזוועהיל, 
 מה שנהגו ל כתוב בשטר התנאים העומד מצד בנו החתן וכן העומד מצד בתו הכלה, 
לומר שתפקידם של המחותנים הוא לעמוד מהצד 
 ולראות אתי שועת ה׳ בכל פרט ופרט, 
כי עניני הנישואין מתנהלים למעלה מדרך הטבע ולא על ידיהם כלל. 

ויסוד הדברים עפימ״ש אלקים מושיב יחידים ביתה, 
ובמדרש (ויק״ר ח׳ א׳) המעשה עם המטרונה בזה, 
 ובגבר(מו-ק דף ייח עיט)
 מן התורה ומן הנביאים ומן ה כתובים מה׳ אש לאיש.

ויש שפי׳ בזה מ״ש בגבר(סוטה דף ב׳ ע׳א) 
קשה לזווגן כקריעת ים סוף, 
וכמו שבקי״ם נא׳ ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון, 
כן בשידוכים, מה׳ אשה לאיש, 
ומתנהל למעלה מדרך הטבע, 
ונצרך לעמוד מן הצד ולראות את ישועת ה׳, 
כמ״ש התיצבו וראו את ישועת ה'. 

 וראה באגרא דפרקא (אות קס״ב) 

שהוכיח מזוה״ק שהבטחון צריך להיות בין בענף 
הקבלה שצריך לקבל מאחרים, 
צריך לבטוח שתגיע לו הקבלה בעתה ובזמנה, 
ולא יוסיף ולא יגרע בהשתדלותו, 
ובן בגין השפעה שמצטרך הוא להשפיע לאחרים, 
הן בגשמיות הן ברוחניות, 
יזמין לו השי״ת מקבלים דבר בעתו מה טוב. 

ותבין על ידי זה מה שכתב בזוהר (מז׳א דף ק׳־ד ע״א) 
בעני שבא אל העשיר לקבל, 
דורונא הוא דשדר ל יה קודשא כריך הוא,
וכן הוא בעניניה זיווגים, 
כי הבטחון צריך להיות בדומה דהאי ע״ד דוק ותשכח. 

שאע״פ שצריך השתדלות מ״מ צריך להיות בטחון שיזמין לו השי״ת משפיע ומקבל, 
עכ״ד.


מתוך הספר נטעי גבריאל (שידוכים ותנאים) עמודים כד'-כז'