יג. האם די בחוק שאוסר לישא שתי נשים, במקום השבועה
מה שטענו, כיון שהשבועה נוסדה כדי שלא ישא אשה על אשתו,
אם כן בזמננו שהחוק אוסר לישא שתי נשים, ומענישים על זה,
לכאורה אין עוד צורך בשבועה.
אך מה מאוד יש להתפלא על טענה זו.
ראשית, הנה מצאנו להגאון רבי אליהו חזן בשו"ת תעלומות לב שכתב,
שהגם שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן א ס"ט)
שכאשר המנהג באותו מקום שלא לישא שתי נשים,
כבר אסור לאדם לישא אשה על אשתו, בכל זאת הוסיף בסעיף יא,
שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו.
ומבואר, שאין לנו להסתפק ולסמוך
על המנהג הקיים שלא לישא אשה נוספת,
אף שמזה לבד כבר היא 'אסורה' על פי ההלכה,
אלא עלינו לחזק עוד את האיסור ב"חרמות ונידויים". ע"כ.
ואם כן, היאך יטענו שדי להסתפק בחוק,
ואין צורך בחיזוק ואיום השבועה.
זאת ועוד, הנה ברור שיש כמה הבדלים בין אם האיסור מחמת מנהג,
לבין כשיש חרם בדבר: למשל, כתב הב"ח,
אם זה רק מנהג, ועבר ונשא בעל כרחה, לא עבר 'עבירה'.
לא כן החרם, בא להחמיר את הדבר ל'עבירה',
מה שמרתיע את האדם מבפנים.
כמו כן, כתבו הדרכי משה והבית שמואל, אם זה מנהג,
אזי כשפייסה והסכימה, מותר לו לישא עוד אשה,
ש'מנהג' פירושו שהתנתה שתהיה יחידה אצלו,
וכשהיא מוותרת על זכותה, חזרה זכותו לישא אחרת.
לא כן ב'חרם', לא מועיל לפייסה כלל.
כמו כן, לענין העונש, העובר על חרם, מתרחקים ממנו,
ויש לנהוג בו חומרות המבוארות ביורה דעה סימן שלד,
אבל העובר על מנהג, אין כלפיו דיני הרחקות מיוחדים.
ומאחר וכוונת מרן באומרו לעשות חרמות,
היינו לעשות שיהיה מורא ואיסור בדומה לחרם דרבנו גרשום,
כי רק כך הציבור ירתע.
אם כן דוקא בשבועה נוכל להשיג מורא זה,
כי רק בשבועה יחשב לו שעובר עבירה, ולא יועיל לפייסה,
ועונשו חמור, ממש כמו בחרם, מסיפורים רבים שהיו,
ואילו בחוק לא מיניה ולא מקצתיה מכל זה.
וברור שהדיינים לא יכפו את הבעל לתת גט לאשתו השניה בגלל החוק,
אם לא בגלל השבועה והעברה על הדת.
ומעשים ידועים ומפורסמים, שיש שנושאים צעירה
בת 10 שנים לפי הנסיבות השונות אצל איזה רב,
רק אינם רושמים כן באף מקום כדי שלא ידע החוק ויעניש.
כמו כן, כמה וכמה מצוי שעושים נישואין שניים בלי הודעה לרשויות החוק,
כדי לא להפסיד איזה זכויות שיש להם,
ועושים כל מיני טצדקי לעקוף או להיפטר מאיום החוק.
ואילו על ההלכה אינם רוצים לעבור, או הרב מסדר הקידושין לא יתן ידו לכך.
ומי לא יודע דבר זה שיש כמה 'רבנים' העורכים סידור קידושין באופן פרטי,
ומצטדקים שאין בזה איסור על פי ההלכה,
ואילו מהחוק אינם יראים.
באופן, שרק ההלכה והשבועה המאיימת תגן במקרים אלו
מנשיאת אשה על אשתו ולא החוק.
(ויש אמנם גם בני אדם הדיוטים הפוכים, שהחוק מרתיע אותם ולא ההלכה,
אבל בוודאי התורה דואגת יותר לתקנת ההולכים בה,
ולא לפושעים ולסוטים ממנה).
שוב נחזור לומר, כי בכלל תימה הוא לחשוב לסמוך על חוק
של בני אדם שהיום כאן ומחר בקבר,
שיהיה במקום ההלכה שכתב השלחן ערוך שבתי הדין
של ישראל צריכים לדאוג לזה.
והיאך נמסור את שמירת התורה בידי אותם שההולך אליהם
הוא מרים יד בתורת משה.
והלא שמירת ה'חוק' היא יראה חיצונית מפחד המשטרה וכיוצא בזה
רק כשהחוק עלול לגלות את הדבר,
ואילו שמירת התורה באה מיראה פנימית, באין שוטר ומכריח.
וכמו שתמצא שאנשים מעלימים מיסי המדינה,
או נוסעים במהירות מעל למותר על פי החוק,
ומאידך אינם עוברים כי הוא זה על איסור דרבנן קל בשבת,
כיון שהיא יראה פנימית מחוקי התורה.
וזהו הנדרש מהאיש היהודי, יראה פנימית אמיתית,
וזו רק השבועה עושה, הרבה יותר מעבירה על החוק.
ובפרט שתורתנו הקדושה ודיניה נצחיים ויציבים בכל דור ומצב,
ואילו ה'חוק' נכון לעכשיו בלבד, והפרטים בו משתנים כל עת,
ובדרך כלל לרעה מבחינה דתית, לפי התדרדרות המוסר בעם,
עד שהיום אינם רואים 'איסור' בדבר שבעבר היה מובן לכל שהוא איסור.
והפריצות גוברת והולכת בעניינים אלו ונעשית יותר ויותר 'לגיטימית',
השם יצילנו, ואיך נשליך יהבנו על ה"חוק".
ואם החוק אינו מחייב לקיים את ציווי התורה בזה,
אין די לנו באיסורים דומים שקבע הוא,
וצריכים אנחנו לשמור על הגזירות והאיסורים הקיימים בענין זה מצד דתנו.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 308-310