זהירות מאונאה! כיצד יזהר הבעל מהונאה כלפי אשתו?


בבבא מציעא (נט ע"א) אמר רב: 
לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.

 ופרש רש''י: אונאת דברים לצערה.

 כלומר: על האדם להיזהר שלא לצער בדיבורים שלא כהוגן - במיוחד את אשתו, 
כי האשה בקלות נפגעת ומגיעה לידי צער, עלבון ובכי.

לפעמים נדמה לבעל שאשתו "בכיינית" מידי ונפגעת מכל שטות.

האשה אכן רגישה ופגיעה, בפרט למה שנוגע עם בעלה.

אף אשה שהיא "בעלת רמה", כשזה נוגע לענייניה עם בעלה,
יכולה לנהוג כביכול בקטנוניות ובדקדוקי עניות:
'למה התכוונת לכך וכך', 'למה אמרת כך' ו'למה רמזת' וכו'.

אין זה מראה על אישיות רדודה חלילה, 
אלא מעצם העניין שהיא אשתו, 
והסיפוקים הנפשיים שלה הם הרבה ממנו,
לכך רגישותה מוגברת.

אולם כל זה אינו יכול לפטור את הבעל מלשאת באחריות על צערה,
בטענה שנפגעת מהר מידי, אלא אדרבה,
עליו להיזהר בדיבורו עימה יותר ממה שהוא נזהר עם חבריו,
שלא יגיע לצערה.

[ובמאמר מוסגר נוסיף כאן, כי בתקופה הראשונה לנישואין, 
מצוי מאוד שהאשה בוכה הרבה, והדבר עלול לגרום לבעל רגשות אשמה.

 בדרך כלל אין זה "באשמת" הבעל, אלא כל השינויים שהיא עוברת משפיעים עליה. 

לכן צריך, מצד אחד, לא להיבהל ולחוש אשם, כביכול 'אינני בעל טוב'.

זוהי תופעה נורמלית ומצויה.

אך מצד שני כמובן שיש לנהוג במשנה זהירות בתקופה כה רגישה אצלה].

בשולחן ערוך מובאים דוגמאות ל"אונאת דברים" [לצער אדם בדיבורים], כגון:

"אם היה חברו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים.

 אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכר מעשי אבותיך.

 אם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך' 

[כביכול 'מגיע לך']" וכיוצא בזה.


דוגמאות לזהירות מאונאת דברים כלפי האשה:

* הטלת דופי במשפחתה - החתן נכנס למשפחה חדשה, 
וטבעי הדבר שישנם הבדלים בין המשפחות במנטליות, בהרגלים, בתכונות וכו'.

 אך אין זו סיבה להטיח ביקורת ולהטיל דופי במשפחת האשה. 

הדבר מצער מאוד את האשה, גם אם היא מסכימה עם דברי הביקורת.

 בל נשכח: יתרו - נעשה בשרו חידודין חידודין בשומעו את רעת בני עמו. 

ואמרו חז"ל, שגֵר, עד עשרה דורות, אסור לבזות גוי בפניו! 

והלוא דברים קל וחומר...! שהלוא האשה קשורה מאד עם בית הוריה 
[כמובא בגמרא כתובות דף עא ע"ב],

ובפרט בתקופה הראשונה לאחר הנשואין, 
וזהו צער של ממש בעבורה לשמוע מפי בעלה ביקורת כלפיהם.


* שינויי הרגלים - לפעמים הבעל רוצה שאשתו תשנה ממה שהורגלה עד כה.

 אכן הקב"ה טבע באשה גמישות רבה, 
ופעמים רבות זה נכון ואפשרי בעבורה לבוא לקראת בעלה ולהתאים את עצמה אליו ולהרגליו.

ואולם אין לו לומר זאת בנימה של טענה,
כשהוא מעביר ביקורת על הרגליה "הרעים" עד כה, 
שדבר זה פוגע בה, ואף מעמיד אותה בעמדה של הגנה,
כשהיא מתבצרת בדעתה ומגינה על עצמה.

 עליו לפנות אליה בנימה של בקשה, 
שנח לו יותר בהנהגה כזו וכזו... כמו כן עליו לזכור כי שינוי הרגלים אינו דבר קל ומיידי. 

צריך לתת מרחב של זמן לשינוי, ולא לצפות לשינוי מיידי.

וכשינהג בסבלנות, בעדינות וברכות, יוכל לקרב דעתה אל דעתו, ולהשיג הרבה מאוד.

מהספר "האושר שבנישואין": 
מצוי שלאשה יש טבעים הדומים להורים שלה שהיא התרגלה ולמדה משם, 
שהם היפך הרגלי הבעל,
 כגון: רשלנות או אדישות לסדר וכיוצא בזה, או להיפך, 
שיש לה סדר מופתי בקפדנות, וכיוצא בזה הרגלים המרגיזים את הבעל. 

וצריך בזה הרבה סבלנות ואורך רוח לקבל אותה איך שהיא, ולא להעיר לה, 
שדברים כאלו קשה מאד לשנות, 
ורק אחר הרבה שנים, אחר שנקשרו זה לזה, 
יכולה האשה להתרגל להרגלי בעלה ולעשות רצונו. 

ופזיזות בהערות אליה אחר הנשואין אינו מועיל כלום, אלא רק מרחק ביניהם.

ולעולם לא ידבר נגד הוריה או משפחתה, שבזה מרחיק אותו ממנה, 
אלא צריך לשבח את הוריה... ורק על ידי התאחדות ביניהם, 
שנוצרת על ידי ריבוי שיחה וריצוי, וטיולים ותשומת לב ושבחים לאשתו,
היא תהא קשורה אליו, להרגלים שלו ולרצונות שלו.


* כתב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל: 
"עיקר תקוות האישה בעולמה הוא שיהיה לה בעל האוהב אותה.

 וכשהיא רואה שזה אינו, הרי זה לה למפח נפש, 
ולפעמים כמעט שקרוב הדבר לפיקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות".
(אגרת קודש)

על הבעל להיזהר לא להעיר לאשתו על דברים שאינם תלויים בה, 
"חסרונות" ו"פגמים" שיש בה [אין אדם מושלם!], 
שבזה היא מרגישה כאילו היא חלילה "פגומה" ו"דחויה"
בעיניו ואינה מספיק אהובה ונושאת חן,
ו"כמעט שקרוב הדבר לפיקוח נפש"! 

בפרט בשנה הראשונה, יש להימנע כמה שיותר מביקורת והערות,
כדי שתרגיש בטוחה בנשיאת החן ובאהבת בעלה.

לעומת זאת ישנה ביקורת בונה, שנאמרת באהבה ובחיבה,
מתוך בקשה שתבוא לקראתו לעשות כך וכך,
בדברים שהאשה באמת יכולה לעמוד בהם, ובודאי שיש מקום לזה,
ואדרבה, היא תרצה שבעלה יעיר לה, כיון שהם מאוחדים והיא רוצה לעשות רצונו.


* טענות - כשבא לביתו ורואה שארוחת צהרים או ערב לא מוכנה, 
והוא רעב, או שהוא מזדרז, לא יכעס או יעיר לה,
שיש ללמד עליה זכות שמא אותו יום היא לא הרגישה טוב ושאר סיבות המעכבות.

וכן לגבי נקיון הבית, או שהבית אינו מסודר,
כמצוי שאין הנשים מספיקות הכל, 
וכן אם חסר לו חולצה מגוהצת וכיוצא בזה.

ויש אופנים שאסור כלל להעיר, אלא צריך לעשות זאת בעצמו,
כמו בזמן שהיא אינה מרגישה טוב או בערב שבת כשהזמן לחוץ. 

ואף שלפעמים מותר להעיר, צריך הרבה שימת לב איך אומר את הדברים ומתי.
(האושר שבנישואין)
שידוכים לדתיים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 67-69