היופי מושג רוחני

התורה משבחת את היפי במקומות רבים.

גם חז''ל החשיבו אותו, ואף קבעו ברכה מיחדת על ראית בריות נאות... יתרה מכך:
ישנה חובה להתנאות במצוות, ולעשות סכה ''נאה'' תפלין ''נאים'' וכו'...

אמנם חז''ל לא הפכו את היפי לפלחן (כמו היונים להבדיל), בגמרא (ברכות נז:)
אף הובאו שלשה דברי נוי בתור ''מרחיבים דעתו של אדם'' ,
ויש מהאחרונים שמצא לנחוץ להגיה: ''מחריבין... ''

מהו אם כן, קו הגבול, שבין היפי החיובי, לבין זה שמחריב דעתו של אדם?
כדי לדעת את התשובה, עלינו קדם לדעת כי ה''יפי'' פרושו ''שלמות''. המשלם הוא יפה.

למשל: כשרואים חלק מתמונה, אפילו המוצלחת ביותר, לא מתפעלים כלל!
רק כשרואים את הכול, רואים שזה יפה!

דבר רוחני הוא משלם: לכן הוא יפה.

לדגמא: הבריאה שהקדוש ברוך הוא ברא היא רוחנית, לפיכך היא יפה.
הכול מתאים ומתמזג יחד.

האדמה, העצים, הציפורים, האגמים, הקולות, הצבעים... האדם הרגיל...
 זה שאנו רואים כל הזמן, כמה יפי יש בו, השוו למשל ל''בבה''
(שהיא בעצם חקוי לעצוב של הקדוש ברוך הוא)
ואף על פי כן כמה עלובה היא לעמת האדם.

יפי הקשור לשלמות, זהו יפי חיובי.

העושים מצוה בצורה נאה כדי שתהיה משלמת זהו יפי.

כשאדם הנו מתקן ויפה במידותיו ובפנימיותו עד שיופיו פורץ החוצה, זהו יופי חיובי.

מי לא זוכר את ההדרה הנשקפת מפניהם של גדולי תורה?
אחד הגורמים הגדולים ליפי האדם, הוא יופי הפנימיות שבו הפורץ החוצה.

מכאן פניהם העדינות והזוהרות, ועיניהם המבריקות של בני התורה...

צבעים ותכשירים חיצוניים אינם אלא חיקוי יופי עלוב.

זהו דבר שמסתכלים עליו היום, ומחר הוא משעמם.

יופי גשמי זה, רבויו קשה, ומעוטו יפה.

את הכוח למשך להסתכל עוד ועוד, יש רק ליפי האמתי: זהו היפי הרוחני.
על משמר הצניעות בעם ישראל!

עם תחילת עונת הקיץ יש לזרז ולהזהיר שוב על נושא צניעות הלבוש.

הנה למרבה הצער הגדול, נפרצה כבר גדר צניעות הלבוש לגמרי.

אין כל מעצור איזה בגד מתר ללבש ומה נחשב ''לא צנוע''. הכל כשר בקהל.

מה שהיה נחשב עד לפני שנים מעטות כבגד של פריצות אפילו אצל מי שהיה קורא עצמו ''חלוני'' , נחשב היום ברחוב כנורמה, בר מינן.

הכל מתר, כל ארך, צורה, סגנון העולים על הדעת. השם ירחם.

תאות העברה מטרפת את דעתם של הבריות ואין הם מסגלים לשמע אף מלה על נושא זה:
רוצים שחיתות, ודי.

אמנם בקרב מחנינו, שומר התורה, נשמרים הדברים קצת יותר. ישנה הגבלה.
ישנן אמ. ות מדה של צניעות (שעלינו לחזקן ללא הרף, שלא ישחקו מול הרחוב המתירני).

אולם אין בזה די, חובה עלינו להרגיש באחריות ציבורית.
הלא כל מי שפוקח את עיניו רואה שאנחנו נמצאים כעת בתקופה קשה ביותר.

בביטחון, בכלכלה, בבריאות, בחנוך, בחיי המשפחה. ובמה לא.

אין כל תכנית המצליחה לעשות משהו כנגד המצב.

ומנגד מודיע הקדוש ברוך הוא בפסוק מפרש בתורתנו הקדושה:
(דברים כג, טו) ''ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך, ופרשו חז''ל (במדבר רבה פרשה ז):
''כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם,
שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך,;
ומי לנו הגורם הגדול ביותר לזמה שמלאה הארץ, אם לא בגדי השחץ והתועבה ה' ירחם.

התורה אפוא מודיעה לנו כי עם ישראל כלו יסבל מלבישת הבגדים הפרוצים,
כי הקדוש ברוך הוא יתרחק מאתנו.

ואיזו הצלה יכולה להיות לעם קטן בין שבעים זאבים, שגם הקדוש ברוך הוא כועס עליהם?
והנה אין ספק שדבר זה כואב לכל יהודי ויהודיה נאמנים לתורה.

(שהמפקרים הפרוצים נוח להם בבגדים אלו, כדי להרבות לעצמם הפקרות ועברות מכל הסוגים).

אבל אנחנו שומרי התורה, או כל מי שיש דעה עדין בראשו,
הלא חיבים אנו לרחם על הטובעים ולזעק בקול גדול:
הרפו הרפו! הצילו אותנו ואת עצמכם! !

הלא הצרות מתחדשות על עם ישראל בכל יום.

איך אפשר ללכת בעזות מצח כזו נגד הפסוקים בתורה?
והלא כבר בלעם הגוי ידע כי ''אלהיהם של אלו שונא זמה הוא''.

יש דברים שהקדוש ברוך הוא שונאן וכועס עליהם ביותר, והם עניני הצניעות.

האם יכולים אנו לשתק? האם יש לנו להיבהל מרשעי עולם מחפשי תאוות?
הלא המאבק פה הוא לחיים ולמות, אנחנו שומרי התורה נאבקים על קיום החיים שלנו ושלהם,
והם טובעים בתאות הפריצות וכעור ותאוה של רגע.

האם עלינו להעצר? חובה עלינו למחות ולזעק.

חז''ל אמרו לנו בברור, כי הרעות באות בגלל אי המחאה, שתיקה של שומרי התורה,
מעודדת את עושי הרשע להמשיך לפרץ בצניעות יותר ויותר.

וכך נאמר במדרש איכה (רבה פתיחתא כב): ''מי גרם לבית המקדש להחרב?
על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה''.

בזמן בית המקדש היתה תאות עבודה זרה גדולה.

חז''ל בטלו יצר הרע זה והשאירו יצר הרע של עריות כמו שאמרו בגמרא.

אולם, נוכל להקיש מזה לזה כיון שהיו עובדי עבודה זרה לכאורה יכולים אנו לומר אפוא,
כי בית המקדש נחרב בגללם, בגלל עובדי עבודה זרה.

אבל הנה חז''ל אומרים לנו אחרת:
בית המקדש נחרב מפני שלא מחו בידם!

וזה לשונם: ''... בתחילה היו עובדין אותו במטמוניות דכתיב...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין אחר הדלת שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין על הגגות שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בגנות שנאמר:
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בראשי ההרים שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בשדות דכתיב...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בראשי הדרכים שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בעירות שנאמר...
וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בחוצות שנאמר...

עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים... כיון שכך... וכו' ''.

מאיפה באה לנו האדישות הזו?
כאלו זה לגיטימי: יש צנועות, ויש ''לא צנועות''.

הלא אנחנו משלמים מחיר יקר מאד על הלבוש שבדורנו.

האם עשינו מה שצריך כדי למנוע את זה?
הניסיון העגום מלמד אותנו כי המחאה או ההסברה בדרכי התקשרת המקבלות,
החלוניות, אינן מועילות.

בצינורות התאוה והטמאה מתרגם ומצג כל משפט באפן נלעג ומסית.

אולם בינינו לבין עצמנו, כל אשה לשכנתה וכל אב לבנותיו,
האם אין לנו ידיעה היסטורית מספיקה לדעת שכל דברי חז''ל מתגשמים ומתקיימים!

האם אין אנחנו מרחמים עלינו ועליהם?
נתקדש בכל יכלתנו כנגד הטמאה השוררת ברחוב, ונביא את הגאלה, אמן.
שידוכים לחרדים

זכויות שמורות מתוך המאגר התורני "תורת אמת"