ג. תקנה קבועה בארץ ישראל מלפני 500 שנה
בארץ ישראל מצאנו את השבועה מלפני כ-500 שנה,
כשהחל ישוב יהודי להתרכז בה, וכתבה להלכה מרן רבנו יוסף קארו בפירושו
על "סדר חליצה" [נמצא באבן העזר אחרי סימן קסט, 'סדר חליצה בקצרה' ס"ק מו.
והוא ממרן השלחן ערוך, וכמו שכתבו: הלבוש, הכנסת הגדולה,
הב"ח, הב"ש, מהר"מ בן המהרח"ש, הגרע"א,
ודלא כמי שטעה לחשוב שזה מהבית שמואל. וזה ברור]
וזו לשונו: ובזמן הזה אף שכבר אין חרם דרבנו גרשום,
כי לא גזר אלא עד סוף אלף החמישי, מכל מקום כל אדם משביעים אותו
בעת הנישואין שלא ישא על אשתו. ע"כ.
וכן כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל, שגם אם לא כתב בכתובה שבועה,
האשה סומכת דעתה על מנהג המקום המפורסם
שם שמשביעים את החתן שלא ישא על אשתו.
ומתקופה זו ואילך, נמצאת השבועה בכתובה בכל תשובות הפוסקים של חכמי ארץ ישראל וסביבותיה, עד היום הזה.
והמעיין בלשונות הפוסקים, יראה בפירוש,
שכבר אז היתה זו תקנה קבועה ומנהג פשוט שכל חתן נשבע,
וכמו שכתב הרדב"ז: "לפי שיש עליו שבועה בכתובה כמנהג המדינה",
וכתב עוד: "נהגו עתה מקרוב להשביע את הבעל על כל תנאי הכתובה. ויש בזה גדר, שאין כל בני אדם עוברים על שבועתם".
וכן מבואר בדברי רבי ישראל נג'ארה שהיה בעיר הקודש צפת
בזמן מרן השלחן ערוך, שהשבועה היתה נוסח קבוע בכתובות של זמנם,
ובדומה לנוסח שלנו שכתוב "ונשבע החתן על כל האמור לעיל",
כתב: "ונשבע החתן לקיים כל דבר". וכן נמצא בכתובת הרמח"ל.
וכן לשון מהרשד"ם: "נהגו קדמונינו להשביע".
וכהנה עוד לשונות רבים,
כמו: כי "ידוע" שבארץ ישראל הבעל נשבע בכתובה.
ובשו"ת הון יוסף, כתב: ומנהג פעיה"ק ירושלים ת"ו שכותבים בכתובה
'ונשבע שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה אחרת עליה,
אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא'.
ועדותי זו נאמנה, שראיתי כתובה אחת כתובה בעט סופר מומחה ופקיע,
וחתומים עליה מרן הגאון מהרי"ט אלגאזי והגאון מהר"ם סורנאגה ז"ל וכתוב בה כאמור.
וכן כתב בשו"ת תעלומות לב,
נהגו בערי תוגרמה וארץ הקודש להשביע החתן שלא ישא אחרת עליה.
והמעיין עוד בספרי אחרונים רבים למשך כל הדורות,
יראה בפשיטות שטעם תקנת השבועה,
שמאחר וחרם דרבנו גרשום לא התקבל בקהילות הספרדים,
לכן נהגו להישבע שלא ישא אחרת עליה.
וכן כתבו מהריב"ל, מהר"א ששון, משפט צדק, שו"ת פרח מטה אהרן,
שו"ת צל הכסף ועוד.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 304-305