"עצם מעצמי"

האם בתורה עצמה ישנה הדרכה להנהגה נכונה, ולחיזוק החיבור והקשר בין האיש לאשה?

במבט שטחי איננו רואים הנהגות והדרכות מסויימות,
ואולם התורה למעשה גילתה לנו את הכלל, שעליו מתבססת ההנהגה.

בתורה מבואר עניין יצירת אדם וחוה, כדגם לכל המין האנושי.

ושם כתוב כי האשה היא חלק מן האדם, אבר מאבריו ובשר מבשרו.

נתבונן בכך ונראה שזוהי בעצם הדרכה גדולה ועצומה לחייהם המשותפים!

בנישואיו מקבל האדם אבר חדש, אבר שהיה חסר לו עד עכשיו - אשה.

היא בעבורו ל"עזר", ובעצם רק איתה הוא אדם שלם ויכול להגיע לשמחה, לתורה, לברכה וכו'.

הוא מצא את האבידה שנאבדה לו.

לאשה לא נאבד שום דבר... אבל היא חלק ממשהו,
ונפשה מבקשת להגיע אל מקומה ואל השייכות השורשית שלה.

בנישואיה מקבלת האשה "מנוח" 
[כדבריה של נעמי לרות: "בתי, הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך"],
היא הגיעה אל מקומה ואל מנוחתה, אל המקום שאליו היא שייכת.

האיש צריך לדאוג לאשתו כמו שהוא דואג לאבריו.

האדם חש את אבריו ודואג להם.

כשלאדם כואבת היד, הוא אינו יכול להתעלם,
אלא הוא הולך לרופא, ובעת הצורך טורח רבות ומוציא הוצאות בשביל לרפואתה.

וכמו כן הגוף מספק לאברים חמצן ומזון, כך האיש חייב לדאוג לאשתו,
לחוש את רגשותיה, לספק לה את פרנסתה וצרכיה,
וכן חלילה בעת חולי או שביה לדאוג לרפואתה או לפדותה.

עליו לקחת עליה חסות כוללת.

זוהי מנוחתה הנפשית של האשה שיש לה בעל שאליו היא שייכת והיא תחת חסותו.

וזוהי טובתו של האיש, אשר מחוייבות זו הונחה בטבעו, ושכרה בצדה.

כמו שאמרו חז"ל: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" - זהו עול אשה.

העול הזה טוב בשבילו, בונה את אישיותו, וכמובן שהוא מקבל בכך עזר לחייו.

האשה היא בעבורו לעזר, כמו שאף אברי האדם הם לעזר לו.

האברים נשמעים לאדם ועושים את רצונו, ואינם "מתמרדים" והולכים לפי רצונם האישי.

הרגליים לעולם לא יאלצו את האדם ללכת לבאר שבע, בעוד שהוא מעוניין דווקא לירושלים,
אלא הרגליים מסייעות לאדם בהפקת ובהגשמת רצונותיו.

וזהו "אשה כשרה עושה רצון בעלה", היא עוזרת לו לממש את רצונותיו 
[ואם כי יש בזה קצת הגבלה והסתייגות, כי בכל אופן היא גוף נפרד,
וזהו דווקא לטובתם, כפי שהרחבנו לעיל בהסבר המושג "עזר כנגדו",
אך בכל אופן הגישה וההנהגה הכללית היא לעשות רצונו].


התבטלות זו כלפי בעלה ורצונותיו,
מעוררת אצלו רמות של אהבה ואושר, ומפתחת בו אכן את התחושה של אבר מאבריו,
מה שמניע אותו אכן לדאוג לה, לרחם עליה, ולמלא את כל מחסורה.

ככתוב: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".

וכפי שראינו לעיל, בתחילה נבראה לו אשה אחרת מן האדמה כמוהו,
והיתה משתררת עליו ולא היתה נשמעת לו.

אך הפעם, שנבראה לו אשה מצלעו, חש כלפיה אהבה של "עצם מעצמי", ו"על כן",
בכח ההרגשה הזו, "יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".

התחושה הזו של חלק ממנו, של התבטלות אליו,
היא המעניקה לו את האהבה האמיצה של "ודבק באשתו".

הרמב"ן: בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו - ודבק בה,
והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו.

וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם,
עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהם כאילו הן עמם לבשר אחד.

בהנהגה זו מקבל האיש את הנחוץ לו:
עזר להגשמת רצונותיו ושאיפותיו, השלמה בכל תחומי החיים
[וכפי שראינו לעיל: עזר, שמחה, תורה, חומה, ברכה, טובה שלום...].

והאשה מקבלת "מנוח אשר ייטב לה", אהבה, כבוד, תמיכה, חסות, ותחושת שייכות ובטחון.

מתוך החוברת בהלכה ובאגדה עמודים  52-53