ד. השבועה בקהילות חוץ לארץ בעבר
הנה, הבודק ומפשפש בכתובות עתיקות, יראה אלפי כתובות עתיקות מכל העולם,
ומקהילות שונות, שנהגו בשבועת הכתובה כמנהג קבוע,
ובפרט הקהילות שסביב ארץ ישראל,
כמו: מצרים, סוריה, לבנון, כורדיסטן, תורכיה, יון, בולגריה, יוגוסלביה, פורטוגל, גיברלטר ועוד.
נמצא, שכל בני המזרח, ארץ ישראל ומצרים,
וכל אירופה הספרדית, נהגו בשבועה.
לעומת זאת, ישנן קהילות שלא נהגו להישבע,
והן בעיקר הרחוקות יותר מארץ ישראל, הן לצד אירופה, והן לצד אסיה, והן לצד אפריקה.
וטעמם פשוט, כי באירופה האשכנזית, יש להם בלאו הכי חרם דרבנו גרשום,
וממילא לא נצרכה השבועה.
ולכן בצרפת לא נשבעו בעבר.
וכן בהולנד, איטליה, לונדון (כתר שם טוב גאגין.
אך כתב שבנוסח החדש של הקהילות הספרדיות שם כבר נשבעים).
וכמו כן במקומות הרחוקים באסיה לא נשבעו, מפני שהיו נושאים בפועל שתי נשים,
ומהם: הודו (זבחי צדק.
וכתובתם כולה בנוסח אשכנז, ואחר כך השתנה הדבר,
וכבר יותר ממאה שנה הכתובות של בומבי הן עם שבועה, אף שהן עדיין בנוסח אשכנז),
פרס, גרוזיה, בוכארה, ותימן.
כמו כן באפריקה, במקומות המרוחקים מארץ ישראל נשאו שתי נשים,
ולא היתה שבועה, כמו בטראבלוס היא טריפולי, ג'רבה, אלג'יר.
אולם במרוקו שבאו אליה המגורשים מספרד והביאו עמם מנהג שלא לישא שתי נשים,
נהגו כמעט בכל המדינה להשבע בכתובה, וכמו שיתבאר להלן.
והנה בבגדד בתחילה לא נהגו להישבע, אך בכל הכתובות שראינו מבגדד מלפני מאה שנה,
יש שבועה. ובאר בשו"ת ישכיל עבדי כיון שהמנהג האירופאי
שלא לישא שתי נשים החל לחלחל אז, וכמו שנרמז ברב פעלים ובתורה לשמה,
בד בבד נכנסה השבועה לפי אזורים שונים או לפי התקדמות השנים,
כאשר כבר החלו להמנע מריבוי נשים.
נמצא, שאין כאן חילוק מקומות כלל, אלא הכל תלוי במנהג נשיאת שתי נשים.
והן אמת שבקצת מקומות שפסקו מלישא שתי נשים, בכל זאת לא נהגו בשבועה,
והוא משום שבזמנם עדין לא ראו שישנה תקלה או פירצה בזה,
עד כדי שיעמדו ויגזרו בחרמות וקונמות לאסור, ולכן לא ראו צורך לשנות את הכתובות.
או משום שלא היה בהם כח לשנות את הכתובות,
ולכן אפילו בשנים המאוחרות יותר שהיה צורך בשבועה,
לא השתנה הדבר.
והיודע את קורות עמנו, יודע כי בחלק ממקומות הנ"ל התרופפה התורה מאוד,
ובאו לשם שלוחים בני אשכנז מאנשי חב"ד ללמדם תורה,
והם לימדו כפי מנהגם, שלא ידעו משבועה זו כלל.
ולכן טענת 'מסורת אבותינו' שלא נשבעו, אינה טענה כאן,
לפי שאותם שלא נשבעו לא סברו שאין להשבע, אלא חיו במצב שאין שבועה,
כי אין איסור תקף וחזק של נשיאת שתי נשים.
וגם הם עצמם אילו היו עוברים לגור במקום שישנה שבועה ונושאים שם אשה,
היו צריכים להישבע, והיה פשוט להם להישבע.
כך שלא מסורת אבות או מנהג ה"עדה" קובעים כאן,
אלא המצב המעשי באותו מקום ובאותו דור שנמצאים בו.
וזה פשוט מאוד למבין, ועיין עוד בזה להלן.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 305