טעימת הכוס
בסיום הברכה, יטעם הרב מהיין.וכתב מרן זצוק"ל (שו"ת יביע אומר חלק ה אבן העזר סימן י אות ו):
"וכן אנו נזהרים בזה לטעום מן הכוס לפני טעימת החתן והכלה".
הטעם שהרב טועם, כדי לחוש לדעת הרמב"ם שכתב:
"ומברכים תחילה על כוס אחד ברכת אירוסין, וטועם כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה". ע"כ.
וכיון שברכת האירוסין מעיקר הדין אין חייבים לברכה על כוס דוקא,
ממילא ברכת 'הגפן' עליה היא ככל ברכת הנהנין שחייב לטעום,
ואינו יכול להוציא את אחרים ידי חובה אם אינו טועם בעצמו.
[ולא כמו בקידוש של שבת, שחייב לברכה על כוס,
ולכן ברכת היין נחשבת כברכת המצוות, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם,
אף אם אינו טועם בעצמו אלא השומע.]
ובשדי חמד שיבח את מנהג הספרדים שהמברך טועם קודם,
ואחר כך נותן לחתן ולכלה,
ותמה מאוד על מנהג האשכנזים שאינם נוהגים לטעום מכוס הברכה,
אלא החתן והכלה בלבד.
אך בספרו פאת השדה,
הליץ קצת על מנהג האשכנזים שסומכים על הרשב"ץ ועוד,
שדי בזה שהחתן והכלה טועמים.
אך סיים, ועל כל פנים אינו מתיישב לפי קוצר דעתי, מי הזקיקם לכך,
ומה צרה היתה אילו היה מסדר הקידושין טועם מן הכוס וכמנהג הספרדים. ע"כ.
ובאמת, שמצאנו מגדולי האשכנזים שהקפידו לטעום,
עיין בהנהגות ופסקים (הנהגות נישואין ד) מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד,
שכאשר היה מסדר קידושין, היה טועם מעט מן היין לאחר הברכה.
ובספר דברי צדק כתב,
שראה את הגרי"ח זוננפלד ששפך מעט מהכוס על ידו אחר הברכה וטעם בידו,
והגרי"ח סיפר לו כי כן נהג הגאון רבי שמואל מסלנט.
אמנם בספר שלחן העזר הביא, כי לפי השמועה רבי שמואל מסלנט היה טועם מהכוס עצמה.
ובמכתב מהגאון רבי שמחה זליג ריגר הובא שהגאון רבי חיים הלוי סאלאוויצ'יק מבריסק,
היה נוהג שקצת מהכוס ישפך על ידו בעת הברכה,
והיה טועם ממנו באופן שלא הרגישו האחרים.
אולם בספר מאזנים למשפט כתב,
שבנו הגאון רבי יצחק זאב אמר שאינו יודע מהמנהג הזה,
וגם לא ראה מעולם את אביו עושה כן
[ואולי כי באמת עשה שלא ירגישו האחרים כלל].
והגאון רבי צבי פסח פרנק העיר מהשפתי חכמים ששאלו
המלאכים לאברהם "איה שרה אשתך" כדי לשגר לה כוס של ברכה,
כי המצוה היא דווקא לשתות מתוך הכוס עצמו שעליו עשו את הברכה.
אחר שטעם הרב, יתן לחתן לטעום.
והמנהג שהחתן מחזיר את הכוס לרב,
והרב נותן את הכוס לאם הכלה העומדת בצידה, והיא נותנת לכלה לטעום.
שאין זה נכון שהחתן ישקה את הכלה, כל שעדיין אינה נשואה לו. (ה"ע ב רד. קס)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 197-198