בעל יקר - דע את חובותיך!... - "לשאת" אשה


חתן יקר, מזל טוב.

זה עתה נשאת אשה, קיבלת מאת ה' את עזרך לחיים,
עזר שעימו תוכל להגיע לשלימותך, להגיע לשמחה, לתורה, לברכה... לחיים שלמים ומתוקנים.

האשה היא "עצם מעצמך ובשר מבשרך",
וכעת עליך לתת את ליבך ש"ההשתלה" המופלאה הזאת תצליח,
שהאשה אכן תחוש שהיא באמת חלק ממך.

שאתה מרגיש אותה, מכיר את כוחותיה ויכולותיה, מתעניין בה,
דורש את טובתה, ובעיקר אוהב אותה ושמח בה.

אתה "נושא" אשה [לעומת זאת האשה "נישאת"],
נושא את עולה ולוקח באחריות עליה.

האשה היא "נקבה", מלשון נקב וחלל, וכמו שאמרו חז"ל שהאשה דומה 
ללבנה, שאין לה אור עצמי משלה, אלא מקבלת היא את אורה מן השמש.

כך האשה "מתמלאת" מן האיש, חשה את סיפוקה הנפשי ואת אושרה,
על ידי מה שהיא מקבלת מן האיש.

יש לה חֶסֶר מסויים שרק בעלה יכול למלאו.

אף אחד אינו יכול להיטיב לה בסיפוק צרכיה הנפשיים - כמו בעלה.

התורה פונה אליך, שתקדיש שימת לב מירבית להצלחת ההתאחדות.

התורה נותנת "פטור" לך החתן בשנה הראשונה מחובות הכלל,
כדי שתהיה פנוי כראוי לבניית חייך הפרטיים עם האשה.

הנה, כך אומרת התורה:
"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר,
נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח". 
(דברים כד ה)

המשימה העיקרית לאחר הנישואין: "ושימח את אשתו!".

זהו הדבק שיקשר אותה אליך.

וכבר נתבונן ונראה כיצד עושים זאת.

כשנשאל הרב שלמה וולבה זצ"ל על ידי חתן,
מה עליו לקבל על עצמו בעומדו תחת החופה, אמר לו:
"קבל עליך שאתה נושא את אשתך לכל מצב, בכל זמן, ובכל עת, 
גם כשהדבר סותר את הסבלנות באותו רגע".

הרב טאובר: יהודי החי לאור השקפת התורה על חיי הנישואין, חוסך לעצמו טרחה ועמל רב.

כולנו הורגלנו לחשוב כי בבית היהודי צריך לשבור ולזכך את המידות, לוותר וכו', וזוהי עבודה קשה!

ידועים הם דבריו של רבי ישראל סלנטר כי יותר קל לגמור ש"ס מלשבר מידה גרועה אחת.

גישה זו לבית מהווה מעמסה כבדה ביותר.

אולם קיימת גישה שונה, כאשר יהודי יודע שהוא ורעייתו הם בשר אחד,
נשמה אחת, הוא לא מוותר למישהו אחר, הוא לא פועל למען הזולת, אלא למען עצמו.

הוא והיא הם מציאות אחת, בשר אחד. 

כשם שהאדם אינו מתפטר מכאב ברגלו או בידו במחי יד,
כך כאשר רעייתו משיחה לפניו את כאבה וצערה או שהוא רואה שהיא כאובה מענין כלשהו,
הוא לא יוכל להפטיר ולומר: טוב, אני ממהר, אין לי זמן. 

הם הרי מציאות אחת.

צערה הוא צערו וצערו הוא צערה, כאבו הוא כאבה וכאבה הוא כאבו.

ובעיקר להבין שזוהי האישה הטובה ביותר בעבורו,
ולדעת שזהו אחד השידוכים הטובים ביותר בעבורו ובעבורה.


הגאון הרב אריה לוין זצ"ל הגיע לרופא יחד עם אשתו.

כששאלו הרופא לסיבת בואו, נענה ואמר: "הרגל של אשתי - כואבת לנו"!... (איש צדיק היה)


מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 54-55