כוונה בברכות
על מסדר הקידושין להזכיר לחתן לכוון לצאת ידי חובת הברכות,ושלא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו', כדרך שרגילים הקהל לענות.
כיון שמן הדין היה על החתן לברך ברכת האירוסין, כי לדעת הרי"ף,
הרמב"ם ומרן השלחן ערוך ברכת האירוסין היא ככל ברכת המצוות שעושה המצוה מברך,
רק נהגו כולם שהרב מברך ומוציאו ידי חובה,
כדי שלא לבייש את אותם חתנים שאינם יודעים או שמחמת התרגשות יתבלבלו בברכות.
(שו"ת יביע אומר חלק ז אבן העזר סימן יז. ה"ע ב רג. קמ)
כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם:
אין ראוי שיברך ברכת האירוסין, כי אם המקדש או שלוחו שמקדש לו,
לא דיין ולא זולתו, וקצת ממונים טועים ומברכים אותה,
כמו בשבע ברכות של נישואין, והיא טעות,
לפי ששבע ברכות אינן אלא שבח להשם יתברך ותפילה בעד החתן והכלה וישראל,
ולכן ראוי שיברך אותן הגדול שבנמצאים שם,
אבל ברכת האירוסין היא ברכה על המצוה,
ואין ראוי שיברך אותה אלא עושה המצוה. ע"כ.
ואף על פי שהרמב"ם בתשובת פאר הדור, כתב:
"וגדולי החכמים בעירנו מברכים תחילה על כוס אחת ברכת אירוסין,
וטועם כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ואחר כך נותן לה הקידושין",
ומבואר שאחר מברך ולא החתן?
היינו משום שלא הקפידו אלא כשאחר מברך מבלי שיכוון להוציא את החתן בברכתו,
אבל אם מכוון להוציא את החתן ידי חובה,
בודאי טוב ונכון הוא, ככל דין שומע כעונה.
וכמו שכתבו בתשובות הגאונים ועוד רבים.
וכן המנהג פשוט שהרב מברך ברכת האירוסין,
ואין החתן מברך בעצמו כדי שלא לבייש למי שאינו יודע לברך,
ובפרט כשיש אימת ציבור.
ובשו"ת ויקרא אברהם כתב,
שבעירו היה המנהג שהחתן בעצמו מברך ברכת אירוסין,
והיה קשה הדבר עליו, שלפעמים החתן עם הארץ וצריך להקרותו מילה במילה,
ומה גם בהזכרת השם, ואילו בכל המקומות בארץ ישראל ובסוריא ובמצרים,
המנהג שהחזן מברך.
ולכן, הנהגנו מכאן ולהבא, שלא יברך החתן ברכת אירוסין, אלא אחר היודע. ע"כ.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 195