העיקר שתהיה ברכה
יתפללו בני הזוג שיזכו להשתמש בכסף ובנדוניא שמביאים להם ההורים בשמחה,ושיהיה בהם רווח ולא הפסד חס ושלום.
ולכן אמרו חז"ל, הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו, יעשה בהם מצוות,
[והיינו שיעשה בזה גם מצוות כגון שיקנה תפילין רבנו תם, ספרים וכיוצא בהם],
והנכון שישתדל לתת מהם מעשר לצדקה, ובעזרת השם יתברך תשרה הברכה בממונם.
אמרו חז"ל (עירובין סד סע"א), הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו, יעשה מהם מצוות.
ופירש רש"י, דבר שתוהים בו אנשים, לפי שבא לו בלי יגיעה, שולטת בו עין רעה,
השם יצילנו, לפיכך אין מתקיימים, אם לא על ידי מצוה.
ומעשה בבחור שהוריו והורי הכלה קנו להם דירה בעיר מסויימת,
אך משום מה לא רצה החתן לגור באותה עיר, וגרו בשכירות בירושלים עיר הקודש בסכום גבוה מאוד.
וכשראה שאינו גר בדירתו, מכרה כדי לקנות דירה בירושלים,
כדי שלא ילך כספו לריק בשכירות מידי חודש בחודשו, ועד שמכרה עבר זמן ממושך,
וירדה דירתו מערכה ב- 30,000 דולר.
לעומת זאת, אחיו הקטן ממנו שהורי כלתו לא היתה להם אפשרות כלכלית,
ולא הביאו לו אלא מעט, פנה אליו דודו שהיתה לו דירה בירושלים,
ונתנה לבני הזוג לדור בה בחינם ללא תשלום שכירות למשך כמה שנים,
ואט אט אספו כסף עד שהיתה באפשרותם לקנות דירה.
ועיין בט"ז (יורה דעה סימן שלא ס"ק לב)
שהביא את המנהג שנהגו לכוף את החתן בשעת קבלת הנדוניא לתת מעשר
[כדי שתשרה ברכה בממונם, כפי שאמרו בגמרא הנ"ל הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו,
יעשה מהם מצוות], וכתב: וראיתי קצת אומרים שדוקא מהנדוניא שהכלה נותנת לחתן יפריש מעשר, אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו, מטעם שאביו נתן כבר מעשר ממונו.
ותמהתי, מאין לומר דבר זה, וכי החיוב הוא על הממון [כמו במעשר פירות]
שתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר, והלא חובת האדם הוא לתת ממה שנתנו האל יתברך,
ומה לי שנתן לו אביו או חותנו.
ודאי דעת משובש האומר כן. ע"כ.
ואמנם בספר תשובה מאהבה כתב,
נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ולא שמעתי מרבנן קשישאי [מהחכמים הזקנים]
שנהגו לכוף את החתן לתת מעשר מהנדוניא. ע"כ.
ומשמע שלכוף לא נהגו, אבל בודאי שנכון שיתן החתן מעשר מדעתו, ובזה יזכה לברכה.
וכן מבואר בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א ס"ו) שכתב,
אף שאי אפשר להכביד על האדם חוק המעשר אלא ברצון לפי מה שהוא אדם,
אבל ישראל קדושים הם והחמירו על עצמם,
ובכל ארצות אשכנז קיימו וקיבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנדוניא שמכניסים לזוג,
כדי שתשרה ברכה בממונם. ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם,
לפי שיש לחוש שהבנים לא יחושו לכך, ויחוסו על ראשית קניינם שלא לחסרו מיד,
לא כן האבות, אפילו הם צייקנים, אין עיניהם צרה בכך.
ובשערי רחמים לגר"א כתב, השומר מעשר, משומר מההיזק. (עי' דף על הדף עירובין סד א)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 129