מחיצה
יש להקפיד שבכל סעודות המשתה לחתן ולכלה,לא ישבו הנשים באופן שהגברים רואים אותן,
אלא ישבו הגברים בחדר אחד והנשים בחדר אחר
או שיעמידו מחיצה ביניהם.
ומכל מקום, במקרה שכבר ישבו כך,
רשאים לומר בזימון "שהשמחה במעונו". (שח)
וזו לשון ספר חסידים (סימן שצג), כל המברך בזימון "שהשמחה במעונו",
צריך לחקור אם קיימו "וגילו ברעדה", אם רעדה במקום גילה.
אבל אם נשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם,
לא יתכן לברך "שהשמחה במעונו".
ועל אלה ועל כיוצא בהם נאמר (ירמיה טו יז):
"לֹא יָשבְתי בְסוֹד מְשחֲקִים וָאֶעְלֹז",
שכל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה.
כמו המצוה לשמח החתן,
שאם אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם. ע"כ.
וכתב הגאון רבי אייזיק טירנא בספר המנהגים (מנהג כל השנה הגהות אות יד):
מצאתי באורח חיים, כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה,
כגון בסעודת נישואין, אין לברך "שהשמחה במעונו",
לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה. עכ"ל.
וכתב רבנו החיד"א (בהגהותיו ברית עולם על ספר חסידים סימן קסח):
הב"ח באבן העזר (סימן סב) כתב בשם ספר המנהגים,
שכאשר יש בחופה אנשים ונשים בחדר אחד,
אין לומר "שהשמחה במעונו", כי אין שמחה כשיצר הרע שולט,
ויש חשש הרהורי עבירה.
וכן כתב הבית שמואל (סימן סב ס"ק יא),
ושוב ראיתי שכן מפורש בספר חסידים שאם הנשים יושבות בין האנשים,
אין לברך "שהשמחה במעונו".
ודבריו חיים וקיימים, והחי יתן אל לבו לאסור איסור,
כדי שלא יתערבו נשים ואנשים בשמחה. ע"כ.
ואף על פי שלשון ספר חסידים "אם נשים יושבות בין האנשים",
בכל זאת למדו האחרונים מדבריו שכל שרואים אלו את אלו,
אין לומר "שהשמחה במעונו",
כי עדיין שייך החשש של הרהורים רעים,
וכמו שכתב בספר המנהגים הנ"ל שאפילו אם רק רואים זה את זה,
אין לברך "שהשמחה במעונו".
וכן כתב הרש"ל (ים של שלמה כתובות פ"א סימן כ) בשם ספר חסידים,
אין לברך "שהשמחה במעונו" כשיושבים אנשים ונשים בחדר אחד,
כי השטן מקטרג, ואין שמחה לפני הקב"ה.
ואני הגבר אשר ראה עוני עמי, שכמה קלקולים באו מזה. ע"כ.
גם הלבוש (סוף אורח חיים מנהגים אות לו) כשהביא את ספר חסידים כתב,
כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה,
אין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה. ע"כ.
וכן מבואר בדברי החיד"א לעיל שהשווה את דברי הב"ח
בשם המנהגים למה שכתב בספר חסידים,
ואף העיר (בהגהותיו על ספר חסידים סימן שצג)
על הב"ח שנעלם ממנו שדבריו מפורשים בספר חסידים. עי"ש.
ומבואר שהבין ששני האיסורים שווים.
שוב ראיתי שכן מפורש בב"ח בהלכות אבלות,
שבכלל דברי ספר חסידים גם איסור ישיבת גברים ונשים בחדר אחד,
וזו לשון הב"ח (יורה דעה סוף סימן שצא):
ומה שנהגו שלא לומר 'שהשמחה במעונו' בליל שני,
נראה שהוא מפני שמתאספים אנשים ונשים מועטים בחדר אחד ויש הרהורי עבירה,
ואין 'שמחה במעונו' במקום שיש איסור, כמו שכתב בספר חסידים,
מה שאין כן בשבת במנחה שיש רוב עם ואנשים בלחוד ונשים בלחוד. ע"כ.
[והנה מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז) כתב,
שבהגהותיו על ספר חסידים (סימן שצג) העיר על הב"ח והב"ש שכתבו
כן משם המנהגים, ונעלם מהם שזה דברי ספר חסידים.
ועתה ראיתי בסוף ספר הלבוש בשם המנהגים שמקורו מספר חסידים,
ולכן לא הוצרכו הב"ח והב"ש להזכיר ספר החסידים,
כיון שבמנהגים הזכירו. ע"כ.
והן אמת שכן הגירסא בספר הלבוש,
אבל בספר המנהגים עצמו לא כתוב 'בשם ספר חסידים',
וזו לשונו: מצאתי 'באורח חיים' כל מקום שהאנשים והנשים רואים זה את זה וכו'.
ואולי זו טעות סופר.
על כל פנים,
מן הנראה שנעלם לרגע מעינו הבדולח של החיד"א דברי הב"ח ביורה דעה הנ"ל,
שהרי שם הביא במפורש משם ספר חסידים,
ולא הזכיר ספר המנהגים כלל, ונמצא שלא נעלם מעיני הב"ח ספר חסידים.
איך שיהיה, מכל זה ברור שהב"ח והחיד"א הבינו שאין
חילוק בין רואים אלו את אלו לבין אם הנשים יושבות בין האנשים.
[ודע, כי כן פסקו רבים מהאחרונים שלא לומר "שהשמחה במעונו",
אף שאין הנשים יושבות ממש בין האנשים אלא רואים אלו את אלו,
ומהם: הכנסת הגדולה (הגהות טור אבן העזר סימן סב ס"ק כט),
הש"ך (יורה דעה סימן שצא סק"ז),
באר היטב (אבן העזר סב סקי"א), עזר מקודש בשם בעל דעת קדושים מבוטשאטש
שו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קצ),
קיצור שלחן ערוך (סימן קמט ס"א), ספר מחזה עינים (סוף מחזה ז. לפני כ- 120 שנה),
החפץ חיים בספרו אהבת חסד ועוד.
וזו לשון שו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק ב סימן מה אות ה),
בחדר שאנשים ונשים יחד, כך הדין שאין לברך "שהשמחה במעונו",
וכן נוהגים שהנשים מברכות ברכת המזון לעצמן קצת קודם האנשים.
וכן כתב הגאון בעל פלא יועץ (ערך חתן):
אם תהיה תערובת אנשים ונשים, השטן מרקד ביניהם,
אלא החתן יושב בין האנשים והכלה בין הנשים, בל יראו אלו את אלו.
גם בספר יד אהרן (טור סימן סב אות כח),
הביא את לשון ספר חסידים, וכתב לעיין בב"ח.
ונראה שהרגיש בשוני שביניהם,
ורמז לעיין בב"ח שבאמת אף אם אינן יושבות בין הנשים
ממש אלא רק בחדר אחד שרואים אלו את אלו, יש חשש הרהורי עבירה,
ולכן לא אומרים "שהשמחה במעונו".
[וכל זה שלא כמו שהבין בספר טהרת המים (מערכת ב אות יח) בדברי ספר חסידים. עי"ש.]
והנה אחר שהביא הרב הלבוש בשם ספר חסידים שאם רואים אלו את אלו,
לא יאמרו "שהשמחה במעונו", כתב:
"ואין נזהרים עכשיו בזה, ואפשר משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים,
ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, 'דדמיין עלן כקאקי חיוורי' (ברכות כ ע"א)
[פירוש, שדומות עלינו כמו אווזים לבנים[ מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו". ע"כ
והנראה שאין כוונת הלבוש אלא להליץ יושר ולסנגר על המציאות העגומה הזו,
שנוהגים שגם כשיושבים ורואים אלו את אלו מברכים "שהשמחה במעונו",
אבל לא דיבר ולא עלתה על לבו להתיר לכתחילה לשבת כך מסיבה זו שדומות עלינו כאווזים,
ואין הרהורי עבירה כל כך.
וכי נגמלו האנשים מהרהורי עבירה, כי הנשים מצויות בחוץ?!
ולבד מזה, ברור ופשוט שכל כוונת ספר חסידים היא ביחס לתקופות העבר
הרחוק יותר שבכלל לא היו מצויות הנשים בחוץ,
וכמו שתיאר זאת הרמב"ם בענין חיוב הבעל בכסות לאשתו, וזו לשונו
(הלכות אישות פי"ג הי"א):
ואם היה עשיר נותן לה לפי עושרו,
כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה [חתונה],
לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו,
ולבית האבל, ולבית המשתה, לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הן לה,
שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא.
אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד, פעם בחוץ, פעם ברחובות,
ויש לבעל למנוע אשתו מזה,
ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך,
שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה,
שכך כתוב בתהלים "כל כבודה בת מלך פנימה". ע"כ.
אמור מעתה, למציאות נפלאה כזו שהיתה נהוגה בזמנם
אצל כל הנשים שכמעט לא היו רואים אותן כלל,
מובן חששו של ספר חסידים שאם יראו הגברים את הנשים בעת הסעודה בחדר אחד,
שמא יבואו להרהורי עבירה, כי אינן מורגלות בין האנשים כלל.
לא כן בזמן הלבוש, שכבר היו הנשים מורגלות בין האנשים,
על זה כתב שאפשר שאין כאן הרהורי עבירה כל כך.
אבל להתיר לכתחילה לישב כך, זאת לא שמענו מדבריו כלל.
גם בספר חינא וחיסדא (ח"א קטז ע"א),
אחר שהביא את דברי הלבוש, כתב,
ומכל מקום טעם זה לא מועיל אלא למה שמברכים "שהשמחה במעונו"
כשיש אנשים ונשים יחד. עי"ש.
ודבריו נוטים למה שבארנו שלא התכוון הלבוש אלא
להליץ יושר על המנהג שנהגו לברך "שהשמחה במעונו",
אבל לא על עצם ההיתר שישבו אנשים ונשים בחדר אחד באופן שרואים אלו את אלו.
ואף מרן החיד"א שכתב בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז),
שהלבוש הליץ קצת על המנהג.
מוכח בדבריו שם שאין זו אלא הלצה בלבד. עי"ש.
ונראה שכן מדוייק גם בלשון הלבוש עצמו,
שכתב: "ואפשר משום שעכשיו מורגלות הנשים וכו'",
ומשמע שאין זה ברור כל כך אלא בגדר "אפשר",
ולכן לענין "שהשמחה במעונו" שאין כאן חשש איסור ברכה לבטלה או איסור אחר,
יש להקל לאומרו,
אבל לענין לישב לכתחילה גברים ונשים כשרואים אלו את אלו,
הלוא זה חשש איסור תורה של הרהורי עבירה,
והיאך אפשר להקל על פי סברא שאינה אלא בגדר 'אפשר'.
זאת ועוד, הלוא רבנו מרדכי יפה מחבר ספר הלבוש,
נפטר לפני למעלה מ- 400 שנה,
ואם על דורו אמר שאין חשש הרהורי עבירה כל כך כשרואים אלו את אלו,
וכי אפשר לומר כן גם על דורנו אנו, הלוא ברור שאין מה להשוות
כלל ועיקר את צורת הלבוש של היום ללפני 400 שנה,
ולא לפני 100 שנה, ואפילו לא לפני 50 שנה,
בעוונות הרבים הלבוש הצמוד והקצר חוגג בחוצות וברחובות קריה,
אפילו אצל אותן משפחות שנחשבות שומרי תורה ומצוות,
ומקפידים בשאר עניינים על קלה כבחמורה,
ושלא נדבר על הפאות המחטיאות את הרבים וכו', השם יצילנו.
ומסתבר מאוד, כי אילו היה הרב הלבוש בזמנינו,
לא היה מליץ על המנהג.
וכעין סיוע לדברי הלבוש בהבנה זו,
על פי מה שנשאל בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשע),
במה שאמרו חז"ל (עירובין יח ע"א) שעדיף שילך אדם אחרי אריה ולא אחרי אשה,
האם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש,
ואין נגלה ממנה דבר שיוכל להסתכל בו?
תשובה: לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורים,
וכל הנשים שוות וכל המקומות שווים.
ועוד, שאין הטעם משום שמסתכל במקום המגולה ממנה,
כי במקום אחר אמרו (ברכות כד ע"א, נדרים כ ע"א. עי"ש)
כל המסתכל בעקבה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה,
אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור.
ועל ידי הילוכה ותנועותיה,
אף שהיא מכוסה יבוא לידי הרהור,
וכי בזמן חכמי התלמוד לא היו הנשים הולכות מכוסות,
ואפילו הכי אסרו. ע"כ.
ואולי הלבוש סבר להליץ יושר על הנוהגים לישב אנשים ונשים באותו חדר,
כדעתו של השואל שאז היו כל הנשים מכוסות מכף רגל ועד ראש,
ולכן אין הרהור כל כך,
אך כיון שהרדב"ז לא הסכים לסברא זו, איך נקל כהלבוש.
ועיין כיוצא בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן נ אות ב).
איך שיהיה, כמעט ולא נשאר לנו מה לאחוז בדברי הלבוש,
כי מאחר וכל האחרונים הנ"ל פסקו שלא לומר "שהשמחה במעונו"
במקום שרואים אלו את אלו,
[ומהם: רבי אייזיק טירנא, המהרש"ל
[וסיים, ואני הגבר אשר ראה עוני עמי שכמה קלקולים באו מזה],
הבית חדש, הבית שמואל, הכנסת הגדולה, הש"ך, באר היטב,
יד אהרן, רבנו החיד"א, חינא וחיסדא,
פלא יועץ, שו"ת יהודה יעלה אסאד, שו"ת חתם סופר,
עזר מקודש, דעת קדושים מבוטשאטש, קיצור שלחן ערוך,
מחזה עינים, החפץ חיים].
היאך נעזוב לכל הגדולים הללו, מפני הלבוש.
ואף אם תדחק דווקא שהעיקר כהלבוש,
אבל ברור שכל זה רק בזמנם שלבושן היה בצניעות גדולה כדת וכהלכה.
ולכן רק לענין דיעבד במקרה שכבר ישבו כך,
רשאים לומר "שהשמחה במעונו",
אבל שלכתחילה ישבו כך הנשים מול הגברים כשרואים אלו את אלו,
אין לנו להתיר בחשש הרהורי עבירה כלל ועיקר.
וכמו שכתב הלבוש בעצמו (סימן סד ס"ב):
אף שעל ידי ההסתכלות בכלה,
יכול לשבחה ביותר ולחבבה על בעלה יותר,
בכל זאת אסור להסתכל עליה, כדי שלא יבוא לידי הרהור,
וכמו שאסור להסתכל בשאר נשים. ע"כ.
על כן, יש להורות ברבים, בנועם שיח ובנחת,
שיש להסדיר את מקומות הישיבה בסעודה באופן שלא יראו אלו את אלו,
ועל אחת כמה וכמה כאשר נמצאים שם בחורים צעירים חברי החתן.
וכל המיקל ראש ומזלזל בעניינים אלו,
אין ספק שיצר הרע מדבר מתוך גרונו,
וצריך לגעור בו בנזיפה, "ומחינן ליה במרזפתא דנפחא"
[ומכים אותו בפטיש של נפחים (ברכות לד ע"א)] עד שיודה על האמת,
ויחדל מלהכשיל ומלהטעות תמימים שאינם מבחינים בין הוראה לשיבוש.
על כן, מצוה להודיע ולפרסם ברבים ביטול מנהג גרוע זה,
ולא יעשה כן במקומותינו, ושומע לנו ישכון בטח ושכרו מרובה.
(לשון שאולה משו"ת יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן לב)
ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן יג)
שנשאל, אם מותר להתפלל ולומר דברים שבקדושה כנגד שער אשה
נשואה שרגילה לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש,
ואינה מקפדת כלל לכסות ראשה.
ואחר שהאריך והרחיב שמכיון שנשים אלו רגילות
לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש ודרכן בכך,
אין בשערותיהן משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה,
כתב (באות ה) ואמרתי להביא קצת סמך נוסף להנ"ל,
ממה שכתב הלבוש הנ"ל וכו'. עי"ש.
ודייק מרן זצוק"ל בלשונו הטהורה "קצת סמך נוסף",
והיינו סמך לכל הטעמים הנוספים שכתב שם בשביל היתר
אמירת דברים שבקדושה מול שיער זה,
אבל לא שנסמוך על זה בלבד,
שלכתחילה ישבו גברים ונשים כשרואים אלו את אלו.
וכן פסק בקובץ אור ישראל (גליון כא עמוד קנח),
ואחר שהביא אחרונים רבים החולקים על סברת הלבוש, כתב,
הנה דברי הלבוש אלו נדחו מן הדין,
וכל הפוסקים הבאים אחריו חלקו על דבריו אלו. עי"ש.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 267-270