מעלת המשמח חתן וכלה
גדולה מעלת המשמח חתן וכלה בכל שבעת ימי המשתה,וזוכה לדברים הרבה, כמבואר להלן.
כתב בספר פלא יועץ (ערך חתן):
כל אדם יקל מעט בכבודו לכבוד שמים, וישמח חתן וכלה,
ובזה ישמח ישראל בעושיו.
ובהנהגות ופסקים של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד (הנהגות נישואין אות ג) כתב אודותיו:
רבנו הִרבה להשתתף בשמחת חתן וכלה,
והיה מכרכר ומפזז גם לאחר שהוכתר לרבה של ארץ ישראל.
וברוב הפעמים כשהיה נוכח בחופה,
היה הוא עצמו מזמר את הפזמון "מי אדיר" הנהוג אצל בני אשכנז.
צא ולמד ממה שדרשו חז"ל (מסכת ברכות סא ע"א) על הפסוק:
"ויְבִאֶה אל הָאָדָם", מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון,
מכאן לימדה תורה דרך ארץ שיחזר גדול עם קטן בשושבינות,
ואל ירע לו, [שכביכול אין זה מכבודו].
כתב בספר עזר מקודש:
אם מושיט לחתן איזה דבר מאכל או משקה, או מרקד לפניו,
או אומר קצת בדיחותא או שיחה קלה לפני החתן לעוררו לשמחה,
או משבח לפניו זיווגו, באחת מכל אלה,
מקיים מצוה ששימח את החתן. (רס)
וכתב בספר בית חתנים (ב תקי) שכן שמע ממרן זצוק"ל בשיעורו במוצאי שבת
פרשת ראה ה'תשמ"א, שמה שאמרו לרקד לפני הכלה,
הוא לא בדוקא, והוא הדין לשאר מילי דבדיחותא,
הנאמרים בשמחה של מצוה ובכובד ראש.
תלמיד חכם או אדם חשוב שעצם נוכחותו בחתונה משמחת את החתן,
מקיים בזה את המצוה. (רסא)
אמרו חז"ל (מסכת ברכות ו ע"ב):
כל המשמח חתן וכלה, מה שכרו?
רבי יהושע בן לוי אמר: זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות,
שנאמר (שמות יט טז): "ויְהִי ביֹום השלישי בהיות הבוקר, ויְהִי...
והיינו מידה כנגד מידה,
שזכה לשמח חתן וכלה שנאמרו בהם חמשה קולות,
שנאמר (ירמיה לג יא):
"קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות".
רבי אבהו אמר:
כאילו הקריב קרבן תודה, שנאמר בהמשך הפסוק שם:
"מביאים תודה בית ה'".
רב נחמן בר יצחק אמר:
כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר שם:
"כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'".
כתב האבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין),
המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, כי מידה כנגד מידה היא,
שמחזק מי שעוסק בפריה ורביה,
שעיקר הכוונה בה להוליד בנים ולגדלם לתלמוד תורה.
וכתב מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן תסה): רמזו בזה:
'חתן על הכלה' במספר 'התורה', לומר,
שכל המשמח חתן וכלה כאילו עסק בתורה,
וכמו שאמרו (כתובות יז ע"א) מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה.
וכל המשמח חתן וכלה, יזכה לראות בשמחת לויתן,
שנאמר (תהלים קד כו): "לִוְיָתָן זֶה יָצרְת לְשחֶק בוֹ". עכ"ד.
וכתב המאירי (כתובות יז ע"א):
מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה.
וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח,
ובכללם שישבחו את הכלה,
ולא ידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה,
אלא לשבחה במידה גדושה, אף ביותר מן הראוי.
כי לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות,
בכל צד שאין בכך חילול השם,
ולא יהא הולך עימהם בקו הדין, הן בדיבור הן במעשה,
אלא יתיר פיסת יד לראוי, ופיסת לשון,
ופיוס דברים לכל אדם, וכל המפליג בעניינים אלו הרי זה משובח,
ואפילו הזקנים אין נמנעים מזה.
אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק יז):
גמילות חסדים מנין אנו למדים?
מאיזבל, שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן שהיה עובר,
היתה יוצאת מביתה ומצלצלת בכפיה,
ומקלסת בפיה, ומהלכת עשר צעדות.
וכיון שהיתה מרשעת גדולה מאוד,
קיבלה עונשה והרגוה חייליו של יהוא בן נמשי,
וכשציוה לקוברה, נאמר (מלכים ב ט לה):
" וילכו לקוברה ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגליים וכפות הידיים וישובו ויגידו לו ויאמר: דבר ה' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמור ..."
[כזבל המפוזר בארץ, כן היו אבריה מפוזרים]
בחלק יזרעאל אשר לא יאמרו זאת איזבל
[כי רוב הגוף אכלו הכלבים, ובנשאר לא יהיה שמה עליה].
ובשכר שהיתה מרקדת ברגליה, ומטפחת בידיה,
ומרכנת בראשה לפני הכלה לשמחה,
נשארו לה אברים אלו שלא אכלום הכלבים. (מצודות דוד)
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 229-230