שבירת הכוס בבכיה
מעשה בחתן שקודם שבירת הכוס,הכריז ברמקול שהוא הבטיח להקב"ה שלא ישכח בחופתו שהשכינה בגלות,
והחל לדבר בענין חורבן בית המקדש,
היאך לנו יש בית ולהקב"ה אין בית... והוריד דמעות,
והמשפחות נכנסו קצת ללחץ וחוסר נעימות.
והנה, הן אמת שתקנת שבירת הכוס נעשתה זכר לחורבן,
מכל מקום בשעת חדוה זו, לא תקנו חז"ל אלא זכר בלבד,
וכמו בשאר תקנות זכר לחורבן,
אם בשיור אמה על אמה כנגד הפתח,
או בעת הכנת סעודה לאורחים,
שמשייר מקום פנוי בשלחן בלא קערה וכו'.
שכל אלו אינם אלא לזכר בלבד,
אבל לא שיבכה בעת הסעודה כאשר משאיר מקום פנוי.
ואף שברור שחתן זה כוונתו היתה לשם שמים,
ולא נחשד שעשה כן מרמות רוחא,
בכל זאת, הלוא נאמר (קהלת ג ד): "עת לִבְכוֹת וְעת לִשחוֹק",
וכן אמרו (בראשית רבה פרשה כז סוף אות ד):
"בעידן חדוה חדוה, ובעידן עצבותא עצבותא".
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 217