לב. מדוע כותבים שבועה אם אין בה תוקף:
לאור האמור, יש לתמוה תמיהה גדולה,
אם אין לשבועה זו תוקף כל כך,
למה בכלל לכותבה בכתובה,
ומה קול הרעש הגדול הזה?
והנה בשו"ת שבות יעקב כתב:
"בנוסח השטרות שלנו,
הכל יודעים שאין שום שבועה ותקיעת כף כלל בפועל מעולם,
ואיך כותבים שנעשו בפועל ממש?
וצריך לומר שמכל מקום אין בזה משום 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב' ועדות שקר,
כי בעל השטר מקבל על עצמו לקיים דבר הנכתב בשטר - כאילו נשבע ונדר בפועל ממש,
כדי שלא יהיה בו משום אסמכתא וקנין דברים.
אבל לא שיהיה בו חומר שבועה ממש,
וכן הוא בתשובת הרמ"א.
ומה לי להאריך בראיות, כי המפורסמות אין צריך ראיה שכן הוא רק נוסח השטרות,
והכל יודעים שלא נעשתה שבועה בפועל מעולם,
והנתבע מקבל על עצמו בכל תוקף לקיים גוף הענין,
ואין להכחיש הידוע ומפורסם". ע"כ.
וזו לשון הרא"ם:
"שטרות המדינה הזאת אינם נעשים בפועל מה שהם כתובים בשטר שנשבע
או שקבל גזירת נח"ש [נידוי, חרם שמתא],
אלא שחותם בו הוא והעדים...".
וכן כתב הנודע ביהודה "דבר זה ידוע שזה הוא נוסח השטר,
ומעולם לא נעשתה שום שבועה או קבלת חרם בפועל בעת כתיבת התנאים,
והסופרים רגילים לכתוב דבר זה, וטופס השטר הוא.
והרי מי שהודה שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן,
וכל שכן שאנחנו יודעים שהאמת אתו שלא נשבע,
שאין עליו איסור שבועה מחמת הודאתו.
ואין לך נתינת טעם ואמתלא יותר מהדין שלפנינו,
שהדברים ידועים שהמנהג לכתוב כן, וטופס השטר הוא".
וכן כתבו המבי"ט והגאון רבי עקיבא איגר ועוד.
אמור מעתה בנידונינו, אף שלא עושים בפועל שום שבועה,
מכל מקום החתן בא לומר שהוא מקבל על עצמו את חיובי הכתובה בחומר חזק,
ובאופן שאין בו אסמכתא.
כלומר שלא תהיה על התחייבות זו יכולת לטעון שלא נעשתה בלב שלם ואמיתי.
נמצא על כל פנים שישנה תועלת בשבועה לאלם את ההתחייבות והקנין,
ולאיים עליו שידע שעל מנת כן הוא נושא את האשה,
והם תנאים גמורים שאין לו מנוס מהם, אבל לא שחלה שבועה בפועל.
ובאמת שכן מצאנו גם בנוסח הכתובה,
כגון מה שכותבים 'התנאים כבני גד ובני ראובן',
ונוסח זה יש אומרים שאינו מועיל כלל,
וכתב בספר נוכח השולחן שאינו אלא "להרשים את החתן".
וכן מה שכותבים 'שיעבוד מטלטלין אגב קרקע',
ולמעשה זו גוזמה ואינה גובה ממטלטלים,
וכתב הרא"ם שכותבים כן "משום פטומי מילי בעלמא".
וכן מה שכותבים 'אפילו מגלימא דאכתפאי' [שתגבה אפילו מגלימה שעל כתפיו],
כתב הרשב"א שאין זה נוסח לגביה,
כי לא מתקבל על הדעת שיפשיטו את מעיל הבעל כדי לגבות ממנו,
אלא שהוא רק "נוסח לשופרא דשטרא"[לאלם ולייקר את השטר].
גם כתבו הגאונים, שלפעמים התוספת הגבוהה שכותבים בכתובה לכלה אינה לגביה,
"שלא נכתבה אלא להשביח את הכתובה לכלה".
צא וראה מה ששאל מהר"ם מינץ
על אותם שהיו כותבים בכתובת בני אשכנז מאה או מאתיים "זקוקים כסף צרוף",
בעוד שלמעשה הכוונה על מטבעות פולניים,
ולא היו מתחייבים ולא גובים "זקוקים" כלל,
והרי זה שקר גמור בשטר?
ותירץ הנחלת שבעה שכיון שהכל יודעים שהמנהג כמשקל המטבעות הפולניים,
אין החתן מתחייב אלא כפי המנהג בלבד,
ומה שכותבים 'זקוקים כסף צרוף' הוא רק כדי להרבות את תפארת הכלה,
שאם יהיה שם מי שאינו מבין, יחשוב שבאמת נותן לה כל כך הרבה. ע"כ.
ואם כי דברים אלו הם חידוש נשגב,
לומר שאלפי כתובות בישראל נכתבו עם סכום כסף מפורש שאין הכוונה לשלם אותו,
אלא מטבעות אחרים בערך שונה ופחות לגמרי,
והוא נראה ממש כשקר.
מכל מקום כשהכל נוהגים כך, ויש בזה טעם ותועלת לכלה,
אין בזה שקר ולא כלום.
ומכאן קל וחומר בן בנו של קל וחומר
על הטענה שהשבועה היא שקר בכתובה כי היא בנוסח שיתכן שאינה חלה,
אך מאחר וסוף סוף היא מאיימת וגורמת לחתן להיבהל מלעבור על הדברים הכלולים בכתובה,
אין זה שקר ולא כלום.
בהלכה והגדה קידושין עמודים 312-313