חתן וכלה בשמחה אחרת
יש מקפידים שחתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה,לא ישתתפו בחתונה אחרת,
מחשש לעין הרע שיראו שני חתנים או שתי כלות יחד.
ומרן זצוק"ל היה מייעץ לחוששים לזה,
שיחליפו סיכה [או סוכריה] הכלה עם הכלה,
ובזה מראות שאינן מקפידות זו על זו,
ולא יחושו יותר.
וברור שכל שיש הכרח בדבר, יכולים ללכת,
וזכות המצוה תגן בעדם, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע".
(מג. חופת ציון עמ' תנז)
בתוך ארבעים יום -
מה שיש מקפידים שחתן וכלה בתוך ארבעים יום לחופתם,
לא ישתתפו בחתונה אחרת,
אין לזה שום מקור ולא שורש ולא ענף בדברי רבותינו ז"ל,
וחלילה להמנע מלקיים מצות שמחת חתן וכלה,
מחמת הבלים ואמונות תפלות שכאלו.
ועיין בספר חופת ציון (עמוד תנה) שכתב דברים נמרצים בזה.
ושפתים ישק, משיב דברים נכוחים.
כתב בשו"ת יביע אומר (חלק י יורה דעה סימן נח, על שו"ת רב פעלים ח"ב אות כב):
והנה האיש הנבון והמשכיל בתורת השם,
יש לו להתרחק מכל דברי הבל והזיות שנהגו בהן נשים מחוסרות הדעת,
וכגון אלו שאומרות,
שיולדת תוך ארבעים יום לא תכנס לבית חתן וכלה,
פן תגרום שהכלה תהיה עקרה,
וכן להיפך בכלה הנכנסת לבית יולדת.
וכן כל כיוצא בזה,
שאינם אלא פטפוטי נשים סכלות מחוסרות דעת.
ויתכן מאוד שלמדו כן מן השכנות בחוץ לארץ אשר לא מבני ישראל הנה.
וכבר כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות עבודה זרה הט"ז) שאין ראוי לישראל
שהם עם חכם ונבון להימשך אחר ההבלים וההזיות של הגוים,
וכל המאמין בלבו בדברים אלו,
וחושב שהם אמת ודברי חכמה, אלא שהתורה אסרתם,
אינו אלא מן הסכלים והטפשים,
והוא בכלל הנשים והקטנים מחוסרי הדעת,
שאין דעתם שלימה,
אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת יודעים שאינם דברי חכמה
אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת,
ומפני כך הזהירה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ע"כ.
גם בשו"ת משפטי עוזיאל כתב,
ששמע מה שאומרים בנוגע לחתן וכלה שנכנסים לבית היולדת, וכנ"ל.
והם דברי שוא ותפל, שאין בהם ממש,
וצריך להתרחק מהם,
ומה גם שאמונות תפלות אלו גורמות לריב ומדנים בין משפחות ישראל,
ומעשים בכל יום עינינו הרואות שמבקרות יולדות וכלות אשה את רעותה,
ואינן נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע.
לכן אסור להעלות על הדעת הזיות תפלות אלו,
ויש לפרסם שדברי הבל הם.
לא ירעו ולא ישחיתו. עי"ש.
ודברי פי חכם חן.
וכן כל הדברים שיוצאים מההיקש הטבעי והשכלי,
יש להרחיקם כמטחוי קשת.
וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים. ע"כ.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 254