פסק זמן של התבוננות
להלן, דברים היוצאים מן הלב מתוך הספר משפט הכתובה (ח"ה עמוד רמג),
וזה תוכן דבריו: הנה, אנא עבדא יודע שאין בי תורה וחכמה כדי להשמיע לאחרים,
וכל שכן לא הגעתי להיות ירא שמים שדבריו נשמעים.
וכל שכן, כי הישיבות הקדושות הם רוח אפינו ומקום חיינו,
ואולי היה מקום לשתוק מלהעיר על דבר הקשור למקומות היקרים ביותר שבעמנו.
זחלתי ואירא.
ובכל אופן, מי יודע, אולי יועילו דברי לאחד מני אלף,
ואז הייתי נתבע למה לא השלכתי את כבודי על כבוד החובה לקיים מנהג ישראל קדושים,
ולכן שמתי נפשי בכפי, ואומר את הכאב הגדול שיש לפעמים בענין מנהג ראשי ישיבות
מבני אשכנז או מבני ספרד המעתיקים את מנהגי אשכנז, ומסדרים קידושין לחתנים ספרדים.
ונקדים דבר הידוע, כי בדורנו, המסגרת החיצונית מכריחה מאוד,
ואין לאיש כמעט כח לעשות משהו שלא כמסגרת שבה הוא נמצא.
ולכן, נמצא שהבחורים הספרדים הי"ו, אינם חפצים לפעמים בכתובה עם שבועה,
כי האוירה בישיבה שבה הם לומדים היא, ששבועה היא
"ענין של בעלי בתים שאינם יודעים תורה, ובני הישיבות לא נשבעים".
וכהנה נוסחאות שהתפתחו בשנים האחרונות.
ולבחור צעיר, אין כח וכלים ללכת נגד ה"מקובל" בישיבה,
בשעה שהחינוך כראוי שהישיבה היא קודש קדשים.
ולכן, על הצעירים האהובים הללו, אין טענה אם לא יעשו כראוי בענין זה,
כי עדיין לא כולם התלמדו להיות חזקים באופיים,
ולחיות על פי מה שבררו את דקדוק ההלכה לאמיתה - אף אם כל הסביבה נוהגת אחרת.
[וראיתי בני עליה והם מועטים, שילכו על פי ההלכה נגד הזרם, ולא יחתו מסביבתם.
ובעזרת השם, כשיהיו אברכים, רובם כבר יתרגלו בזה,
למעט מיעוטא דמיעוטא שתמיד יהיו מחוברים למנהגי ישיבתם עד זיבולא בתרייתא.
והרבה פעמים שאלוני אברכים חשובים בעומדם כבר כמה שנים אחרי החתונה,
אם עליהם להחליף כעת לכתובה עם שבועה, כי עתה למדו את הנושא בעיון,
ורוצים לעשותו כהלכה ולא לשנות ממנהג אבותיהם].
אבל יש להתפלא על ניצול המרות שיש למסדר קידושין,
ועל האופי הזה "להכריח" את בן הישיבה הספרדי שלא להישבע,
ובהוראה שאם לא יביא כתובה בלי שבועה, לא יסדרו לו קידושין. ובדורנו,
הכל כפוף תחת הסטנדרט החברתי, ומקובל ליתן לראש הישיבה את סידור הקידושין,
ואין לחתן כח לעשות אחרת ממה שכל בני גילו עושים, וגם הוא מיעוט כבוד בשבילו.
ונוכל לשמוע כמה פעמים ראשי ישיבה שיאמרו:
"אם הוא מכבד אותי בסידור הקידושין - שיעשה לפי מה שאני מבין!".
(ונעיר, כי בזמנינו "סידור קידושין" אינו כבוד כלל כמו בעבר,
כי בעבר ראש הישיבה הוא היה גם "הרב" של אותה העיר, ואחראי על הנישואין בעירו,
והמורשה היחידי לסדר נישואין, וסידור הקידושין הוא אות לרבנותו שם.
מה שאין כן בזמנינו, שכל הבירורים והאחריות נעשים בלשכות רישום נישואין,
והרב מסדר הקידושין מכובד רק לברך את שתי הברכות הראשונות.
ואמנם הוא גם צריך לפקח על מהלך הקידושין וכו', אך בזמנינו שיש ריבוי חתונות ברוך השם,
הכל נגלה וידוע לרוב תופסי התורה (ואפילו לצלמים), ומה כבוד כל כך יש בזה).
ועל כל פנים, מה מקום להטיל את כל כבודו על ענין זה,
שלא יסדר קידושין אם לא יביאו כתובה כחפצו,
שאין כאן ענין הלכתי ושיטה בתורה של ראש הישיבה, כי רק בימים עברו מנהג הרב,
ומנהג הישיבה, ומנהג משפחות החתן והכלה, ומנהג העיירה היה שווה,
והכל נמצאים באותו מקום, ונוהגים באותו מנהג, והולכים לפי פסק רב המקום,
ולפי דעתו איזה כתובה יש ליקח.
לא כן בזמנינו שיש קהילות שונות נתונות למרויות שונות,
ומשפחות החתן והכלה מתקבצים יחד ממקומות שונים ומנהגים שונים,
מה פתאום שיכריח הרב לנהוג נגד מנהגים אחרים.
ובמה שמכבדים אותו לומר את הברכות הראשונות,
עדיין אין זה אומר שקיבלו על עצמם דעות ופסקים אחרים נגד מה שנהגו עד כה.
ובאמת, ישנם בחורים יקרים וחשובים שכל מהותם ועניינם סביב הישיבה,
עד שפעמים "מצליח" הבחור לשנות להוריו את מנהגיהם,
ואז גם מנהג משפחתו הוא מנהג הישיבה;
אבל עדיין עליו לזכור שיש סביבו משפחה רחבה ומשפחת הכלה,
ועליו לשקול גם את זאת, ולא להיות ה"חכם" המשנה ממה שהיה ידוע לפניהם.
כל שכן שברוב מוחלט של המקרים, הוריו אינם מעוניינים כלל בשינוי מנהגם,
ואין ראוי כלל לכפות את משפחתו למנהגי הישיבה.
וגם אם במציאות ההורים שהם המבוגרים ובעלי הדעת, שותקים ומבליגים,
כי ברצונם שלא לקלקל לו את שמחתו,
יבין במוחו הצעיר שלא נכון להכריח את ההורים להבליג על רצונם,
מפני הליכתו אחר הנוח לו ליד חבריו.
ואני יודע מקרוב ובבירור, משפחות שנקרע אצלם השלום בגלל דבר זה,
כי יש ויכוח גדול בבית, האב רוצה שינהגו כמנהג אבותיו ורבותיו,
ושבנו ילך בדרכו אחריו ולא ישנה.
וכמה זמנים ביליתי בתשובות לחתנים שאמרו לי: "כזה צער נהיה פתאום ערב החתונה".
וראש הישיבה מצידו מכריז שהוא מסדר קידושין רק לפי הבנתו,
ואם אינם רוצים, שיקחו מישהו וכאילו אין מקום בעולם לדעה או מנהג אחר ממה שהוא יודע.
והבחור כאוב מאוד, כי הוא מכבד את אביו כציווי התורה,
אבל הוא רוצה שראש הישיבה יסדר לו קידושין, ואז הוא נקרע בתוכו,
ובערב החתונה נעשה מתח בין האב לבן.
כל אלו דברים אשר אני יודע בבירור גמור מעובדות שבאות שוב שוב.
ויש לי לומר באהבה לחתן הצעיר, שלא נכון להתחיל את החיים בנטישת מנהג אבותיו.
וכשיתבגר יראה שהוא עצמו חוזר לכל מנהגי אבותיו,
ועתה הגיע לידיו נסיון הראשון של הקמת הבית על אדני ההלכה ומנהג בית אבותיו,
ויראה לעמוד בו.
ויש לזכור כי מצודה פרוסה על כל החיים, וכל המאורעות הם נסיונות,
ועלינו להשליך את הנעים לעומת הצריך. והכרת הטוב לראש הישיבה,
לא תיתכן חס ושלום על ידי שיצער את הוריו, ויעבור על "ארור מקלה אביו ואמו",
ולא על ידי שיעבור על הלכה או מנהג.
ובדרך אחרת יכיר טובה לכבדו במתנות יקרות,
אבל לא ימכור את בית אביו ובית ישראל למעלה מ-1000 שנה.
וברור שכבוד רבו אינו עומד מול איסור 'אל תיטוש תורת אמך'.
ויעויין במה שכתב הרמ"א הלכות כבוד רבו (יורה דעה סימן רמב ס"ל):
"כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, לא אמרו אלא ברבו מובהק,
דהיינו שרוב חכמתו ממנו.
הגה: ובימים אלו, עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה,
רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר.
אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים,
ורק עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו...
[וכבר ידוע מאמר חז"ל (מסכת ברכות ו ע"ב), שהמשמח חתן וכלה,
כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.
והשאלה ידועה, למה אמרו "חורבה" ולא "בית חדש"?
והתשובה, שבא ללמד שיש להקים בית חדש רק לפי "קוי היסוד" של הבית שנחרב,
מבלי לסטות ולחדש כלל מה שלא היה.
וכל ראשי הישיבות מורגלים בדרשה זו.
ואין מובן כלל למה באותה חתונה שידרשו כן,
יכריחו את החתן שהכתובה בתחילת ביתו תהיה "בית חדש" לפי "הבנות חדשות",
שלא לפי "קוי היסוד" של הבתים שקדמו לו מגדולי הדורות משך 550 שנה.
והנה הגמרא (שם לד ע"ב) הביאה ברייתא, שהכורע ב'מודים',
אם בתחילה - הרי זה משובח, ואם בסוף - הרי זה מגונה.
ותיכף אמרו שם: רבא כרע במודים תחילה וסוף,
ואמר "כך ראיתי את רב נחמן ורב ששת שעשו".
ומזה דחקה הגמרא שצריך להסביר בברייתא שאין הכוונה ל"מודים" שבשמונה עשרה,
אלא למודים שבהלל [כשאומר "הודו לה' כי טוב"]. עי"ש.
ויש להשתומם מן המחזה הזה,
כי רבא לא התפעל ממה שהאמוראים פירשו את הברייתא במודים שבתפילה,
אלא כיון שראה את שני חכמי הדור שלפניו שנהגו כך, הוא עושה מה שרואה מחכמי הדור,
והקושיות - יתרצו אותם איך שיתרצו! אף בנדון השבועה, התשובה בראש ובראשונה למערערים:
"כך ראינו לכל רבותינו מזה 550 שנה, שהשביעו"].
ויזכרו אותם המערערים והמתנגדים לשבועה, כי מה שאולי הם לא ראו אצל רבותיהם שבועה זו,
כי אצלם יש בלאו הכי חרם דרבנו גרשום, אבל הספרדים שלא קבלו חדר"ג,
צריכים לעשות תקנות אחרות כמו שכתב מרן בשלחן ערוך.
והמנהג בארץ ישראל היה להשבע בכתובה בשביל תקנה זו.
ולמעלה מ-400 שנה, הנוסח בכתובה: "וגם נשבע על כל האמור לעיל",
ואין לספרדים נוסח אחר בארץ ישראל, ואיך יכולים להדריך את החתן לעזוב את מנהגו,
נגד שיטת רבותינו גדולי העולם משך מאות שנים שהשביעו בנוסח זה?!
ולא אוכל להתאפק מלהזכיר את מורנו ורבנו ראש הישיבה, גאון ההלכה והמידות,
הגרש"ז אוירבך שאמר לי כנ"ל על ענין השבועה,
והוסיף לי עוד משפט בזה הלשון: "אני לא מתעסק עם הכתובה הספרדית בכלל, כי הכבוד של המשפחה הוא שהרב שלהם יסדר אותה כפי המנהג שלהם".
צריך להיות חכם כדי להבין לנפשם של אחרים;
כי המשפחה בוודאי מעוניינת ברב מוכר להם שיסדר קידושין,
ובכיבודים וניגונים הערֵ בים להם ביום שמחתם, כפי המורגל אצלם,
תחת אשר יאלצו לקחת מי שכמעט אינם מכירים, ואינו מכיר את רצונם.
אלא שכבוד ראש הישיבה והכרת הטוב גם הם משקל גדול,
אבל להשתמש בשם ההלכה על דבר שלדעת המשפחה אין ההלכה כך,
ומרגישים נפגעים ומושפלים מזה, זה פלא לעשות כן.
ולא זו בלבד, אלא שנוצר דבר חדש, ושמו "הנְהֹגֶה".
דהיינו שאם המציאו בישיבה איזו "הֹנְהֹגֶה" מסויימת, היא הופכת להיות קודש,
ואפילו נגד הלכות מפורשות ומנהגים ידועים, הכל מתבטלים מפניה.
ומעשה בראש ישיבה אחד שהשיב בתקיפות לאבי החתן שביקש להשתמש בכתובה עם שבועה, ש"בישיבה שלו יש "הנְהֹגֶה" שלא להישבע בכתובה!".
והאב שהיה תלמיד חכם אמיתי, נבוך ונאלם דום,
כי מנהג ותיק שנזכר מאות ואלפי פעמים בספרי השו"ת מלפני 550 שנה ועד היום,
הריהו בטל כהרף עין מול ה"הנְהֹגֶה" שייסד הרב הלזה בישיבתו,
ואילו את אותה "הנְ הֹגֶה" חלילה וחס לבטלה.
וברור שכל "ההנְהֹגֶה" שלו היא כלום,
כי מיהו ומה כוחו בפני הרדב"ז ומרן רבנו יוסף קארו וכל גדולי ומאורי הדורות וענקי הרוח,
שהנהיגו לא כפי "ההֹנְהֹגֶה" שלו?! וכי נשמע ל"הֹנְהֹגֶה" שלו, ונעזוב אותם?!
ומעשה בראש ישיבה צעיר שעשה בחתונה דבר משונה(שלא בקשר לכתובה),
ובמעשהו סתר את עצמו ממעשה אחר, והרבנים העומדים שם ריחשו סביב על זה,
והחליטו להעיר לו לאחר החופה.
והנה הוא קצף ועמד וביאר ש"כך היא ההֹנְהֹגֶה בישיבה"
ושבגלל שלא שומרים את "ההֹנְהֹגֶעס" נחרבת כל התורה וכו'.
ואני עמדתי שם ולא השיבותיו כמעט דבר, הן כדי שלא להעליבו ליד תלמידיו,
ובעיקר מפני שנאלמתי מתדהמה וצער.
יעיד עלי בוראי, שביררתי את הסוגיא ההיא, ולא יתכן לעשות כמו שעשה,
אך הייתי כאיש נדהם, איך תעשה התורה שלנו אוסף דמיונות,
בדבר פלוני אומר שכך יש לו "הֹנְהֹגֶה" מרבו או שמדמה שכך נהג רבו,
ובדבר פלוני אומר, שכך יש "הֹנְהֹגֶה" בישראל, ויסתור את עצמו מיניה וביה מבלי לחוש,
ויצווח שאם לא שומרים להמשיך את "ההֹנְהֹגֶעס" כפי שהוא מבין,
תחרב התורה, ולעומת זה כהרף עין ימחק את מנהג השבועה, וזוהי שמירת התורה אצלו.
האם כך נקבע המעשה אשר יעשון ישראל על פי אוסף סיפורי "הֹנְהֹגֶעס" שראה ושמע,
או על פי ספרי הראשונים והאחרונים הגלויים ומודפסים לכל??!!
וכמה צער יש לראות, כי השקפה שהיתה פשוטה לכל יהודי מאז ומעולם - שהננו
משועבדים לחכמי הדורות, ראשונים ואחרונים, בעלי ההלכה וספרי המנהגים,
ודעתנו מבוטלת לחלוטין מול מה שההלכה מכתיבה - נמחקת במחי יד,
מול החלטת "הֹנְהֹגֶה" שהנהיגו, והיא מקודשת יותר מכל.
האם כך היא דרכה של תורה??!! ובאיזה ספר מהספרים המלמדים אותנו את
הנהגת עובדי השם מיום מתן תורה ועד היום,
הורו לנו דרך זו??!! ולא מיותר להזכיר, כי גם רבנים שונים מסדרים
לפעמים קידושין בפרטים שונים שלא כפי מסקנות האחרונים גדולי ההלכה.
וכששואלים אותם על זה, הם עונים שכך ראו אצל רבם פלוני, וכך ינהגו ולא יזוזו.
ואמנם, רשאים הם לנהוג כרבותיהם לחתן שהוא תלמיד של רבותיהם,
אבל לא נקבעת בכך שום הלכה בישראל להעתיק ממנה גם לאחרים
שהם ואבותיהם תלמידי גדולי הדור אחרים.
ולמשל, אם אותו ראש ישיבה לא נשבע כשנשא אשה בהיותו במרוקו,
וכי יכול הוא לייעץ לתלמידו הישראלי שאבותיו ואבות אבותיו נשבעו,
שלא ישבע על סמך הטענה ש"אנחנו לא ראינו שנשבעים"??!! אתמהה.
וזו לשון מרן החזון איש: "ואמנם, חמורה היא ההלכה, ולא ניתנה להקבע על פי סיפורים,
אלא העיקר העיון בגמרא ופוסקים, ומסירת נפש להבין קושט דברי אמת".
וכאן המקום להעיר על מה שבזמנינו מתפרסמות חדשים לבקרים מיני רשימות
על גדול פלוני או אדמו"ר פלוני איך סידרו קידושין,
עד שנהיתה אופנה לחבר ספרים מרשימות אלו,
ומסדרי קידושין צעירים תופסי ישיבה למדים מזה, והתורה נעשית קרעים ואוסף סיפורים.
וכי כך נקבעת הלכה בישראל?! הנה אנכי הדל, עוקב בעצמי כל הזמן אחרי מנהגי גדולי הדור,
כי עפר אני ויש לי ללמוד מן הגדולים, וראיתי שהיו פעמים שעשו כך והיו פעמים שעשו אחרת,
וכמה פעמים שאלתי על זה, והשיבו לי שכאן היתה סיבה פלונית,
וכאן היתה סיבה פלונית.
וכמה פעמים גם הודו ולא בושו כי שכחו.
אבל תאבי דפוס בזמנינו רואים פעם או פעמיים סידור קידושין אצל רב פלוני,
וכבר רצים "לדפוס". ועל זה אמרו חז"ל (בבא בתרא קל ע"ב)'אין למדים הלכה מפי מעשה',
ולא כך נקבעת הלכה בישראל, אלא על ידי גדולי הדורות שביררו את סוגיות ההלכה עד למעשה, וכתבו אותם בספר כהוראה לרבים.
שוב נזכיר לחתן הצעיר, כי ענין הקידושין והנישואין יהיה אצלו בעזרת השם רק פעם אחת בחיים, ואילו היה עושה זאת בגיל מבוגר יותר,
כאשר היה כבר מורגל הרבה בחיי תורה ובכפיית עצמו לחיות על פי דקדוק ההלכה דווקא,
בוודאי היה מכריח שכל פרט בחופתו יהיה בדקדוק ההלכה הגמור,
והיה לומד היטב לפני שיעשה דבר שהוא פעם אחת בחיים.
אבל סדר הדברים אינו כך, אלא שהחתונה היא בגיל צעיר.
על כן, בחור נבון יבגר נפשו מאוד בשעה זו,
וילמד היטב את ההלכה ולא ישליך את החתונה רק לאופנה החדשה והמנהג ה'מקובל'.
ויזכור נא, כי חוץ ממה שמנהג השבועה מיוסד ומוצק מאות בשנים,
וחוץ ממה שגדולי בעלי ההוראה בדורנו סוברים שיש להשביע,
וחוץ ממה שאפילו אם אין אנו מבינים את הדבר אסור לנו לשנות המנהג,
יש לשים לב גם לענין נוסף - היא המחלוקת וההקפדה שנעשית במשפחה כאשר
מכתיבים דעה אחרת מהמנהג הידוע.
ובפרט יש לתמוה, כי לפעמים נעשה הדבר בכוחניות זרה,
להכריח את שינוי המנהג להורים אשר מתנגדים.
והנה בתשובות הגאונים, בשם ראש הישיבה רב אלפיומי,
נשאל מקהילה מסויימת על סדרי קריאת התורה, והשיב להם, שמנהגם אינו נכון,
כי הקבלה מדור לדור בכל ישראל בסדר הפסקת הפרשיות היא דווקא כמו שכתב להם,
וכך צריך לעשות, אך הוסיף: ומכל מקום, אם תהיה מחלוקת בציבור, מוטב שתחדלו,
ותעשו כמנהגיכם. ע"כ.
והנה, מנהג השבועה בכתובה, פעמים רבות שהמבקש לבטלו כופה את דעתו ואת מעמדו,
נגד בקשת המשפחה החפצה להשאר במנהג, ונעשית מחלוקת וטרוניה גדולה,
היפך מהנהגתו של ריש גלותא וראש הישיבה רב אלפיומי.
וכי לא יש לנו ללכת אחר ראשי הישיבות הקדמונים מעולם?!
נתפלל לה' שהדברים יהיו לתועלת, ואותם מסדרי קידושין יאמרו לעצמם מה לי ולצרה הזו,
אם המנהג קדום אצל בני ספרד כל כך, ומצטערים על שינוי מנהג מבוסס כזה,
אמשוך ידי מזה, ודי לי לסדר את הקידושין בלבד,
ואת הכתובה אתן לרבניהם לסדרה כמנהגם עם שבועה, ותשקוט הארץ.
וידע, כי העושה כן יברכו אותו בעליונים ובתחתונים, וירבה אהבה ושלום וקידוש השם.
וזו ראיה שהוא תלמיד חכם ועניו, כמו שאמרו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם",
וזו דרכם של ענוים יראי השם, לבטל דעתם מפני אחרים.
עד כאן דברים היוצאים מלב טהור וזך.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 299-303