להיות כל איש שורר ביתו - האיש הוא המנהיג בבית


הקב"ה הטביע בטבע האדם "להיות כל איש שורר ביתו".

האיש הוא המנהיג והמוביל בבית.

זוהי זכותו ואף חובתו.

"ותרנות" שלא במקומה וללא אבחנה, יש בה נזק והפסד רב:

- כשההנהגה בבית מתרגלת לכך שהאיש מוותר תמיד, 
הדבר גורם לזלזול מסויים כלפיו, 
"אין לו מילה" בבית, והוא בעצם מאבד את כושר ההנהגה שלו. 

זה "מקטין" אותו! ובסופו של דבר כולם יוצאים מופסדים, כולל אשתו.

מה שאין כן כשהסמכות נמצאת בידו, 
הוא חש שמקבל את כבודו הראוי לו,
והדבר נותן לו להיות במיטבו,
כשכמובן הרווח הוא שלו ושל אשתו יחד, 
כיון שהוא מתפקד כבעל טוב יותר, נדיב ומתחשב. 

ואכן אמרו בגמרא (פסחים קיג ע"ב):
 "שלושה - חייהם אינם חיים", ואחד מהם "מי שאשתו מושלת עליו".


-  יש בותרנות זו סיכון לשלום הבית,
 כי הויתור נכון ומתאים בדברים שאדם אכן יכול להבליג עליהם באופן אמיתי ושלם.

אך אדם המוותר ומבליג באופן חיצוני על דבר שאכפת לו ממנו, הרי שנותרת בליבו הקפדה.

ובבית אסור שתהיינה הקפדות.

ובפרט שהקפדה להקפדה מצטרפת, 
ולבסוף הוא יכול "להתפוצץ" מבפנים ולחוש מתוסכל וממורמר,
מלא טינה על אשתו אשר מחליטה לו ומנהלת לו את החיים.

אדם אינו מסוגל להתמיד בדבר שהוא היפך טבעו,
בסופו של דבר זה מתפוצץ ויוצר כעס ורוגז.


-  כשלבעל "אין מילה" בבית, עשוי להיגרם מכך נזק והפסד לבית.

לדוגמא:
נזק רוחני - הוא מוותר על הנהגות והקפדות מסויימות שיתרמו לבית ויקדמו אותו מבחינה רוחנית, נאלץ לוותר בחינוך הילדים וכדומה, ואינו יכול להנהיג כראוי את הבית ברוחניות.

נזק כלכלי - הוא מוותר לאשתו ומאפשר לה קניות ככל העולה על רוחה,
כשאין לו יכולת להציב את הגבולות הנכונים ולהנהיג את כלכלת הבית כראוי.

שוב כמובן אין זה אומר חלילה שלא לוותר כלל.

אלא שהוויתור יהיה מנקודת מוצא של הנהגה, ומתוך שיקול דעת נכון.
שידוכים לחרדים
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 65-66