מי מנהיג הבית? ומיהו המנהיג האמיתי?
בשטחיות נראה, שאם צריכה דעת האיש לקבוע את הנהגת הבית,
הרי הוא יכול לומר ככל העולה על רוחו וישמעו לו.
ואולם למעשה הנהגה כזו אינה הנהגה, אלא רודנות.
מנהיג אמיתי הוא זה שיודע לקחת בחשבון את המונהגים שלו, את צורכיהם ואת יכולותיהם.
אבל מי שמטיח הוראות ללא התחשבות וללא בדיקת שטח מה באמת נכון אפשרי וראוי,
הוא בודאי לא מנהיג אלא שתלטן ורודן.
אמרנו לעיל כי האשה הינה בשר מבשרו של האיש, וכאבר מאבריו.
נכון שהגוף הוא המוביל את אבריו, ואבריו נשמעים לו.
הרגליים לא יוליכו אותו לבאר שבע במקום לירושלים נגד רצונו, אלא יסייעו לו בהפקת רצונו.
לא יתכן שהרגליים "ינהיגו" את הגוף ויכתיבו לו את סדר היום.
אולם, האם יכול הגוף להתעלם מהרגשתם של האברים ומן הצרכים שלהם?!
בודאי שלא.
אדרבה, אם רגליו כואבות, יתכן בהחלט שיוותר על הליכתו לירושלים.
יתכן אף שיטרח וילך במיוחד למקום רחוק כדי לדאוג לרפואתן,
יתכן בהחלט שישנה את החלטותיו המקוריות, "יוותר" וינהג אחרת מכפי שחשב.
מצד שני, יתכן גם שבכל זאת, למרות הכאב ברגליים, ילך לירושלים.
כנראה שמדובר בצורך חשוב מאוד שמצדיק זאת.
בודאי אין זה מתוך התעלמות מהרגליים ומהכאב שלהן,
ובודאי שהוא עושה מה שהוא יכול כדי להקל על הכאב, לוקח נעליים נוחות וכדומה.
כן הדבר כשלאשה ישנו רצון המנוגד לרצונו של האיש.
לא יתכן להתעלם מן הרצון שלה,
שהרי בודאי שהוא נובע מתוך צרכים מסויימים,
רגשות מסויימים או קושי וכדומה.
עליו לברר, לבדוק ו"לחוש" אותה.
מהם הצרכים שלה, מהם הרגשות שלה בעניין, מהן היכולות שלה.
רק אז יוכל לקבל החלטה נכונה.
כאשר האשה תראה שבעלה לא סתם החליט בשרירות ליבו מבלי להתחשב בה,
אלא באמת לקח בחשבון את צרכיה והבין את רגשותיה,
או אז היא תהיה מוכנה לקבל את הנהגתו ולהפיק את רצונו.
הדבר יעורר ויחזק בה את כושר ההתבטלות המוטבע באשה,
כשהיא מרגישה אכן כאבר מאבריו.
ואולם אם תחוש שבעלה כלל לא הבין אותה,
לא ירד לעומק דעתה ורגשותיה,
לא הבחין כראוי בצרכיה, כאן כבר תרגיש שזוהי שתלטנות,
ויהיה לה קשה מאוד לקבל את דעתו!
על כן בכל מקרה של רצונות ודעות מנוגדים,
אין זה מן החכמה כלל שהבעל יעמוד מיד על שלו,
מתוך נפנוף בקלף המנצח של "אשה כשרה עושה רצון בעלה",
אלא עליו להקשיב לאשתו ולחוש אותה,
לברר ולשוחח עמה על העניין בהרחבה,
להבין מה באמת עובר עליה,
ולבוא לקראתה במה שאפשר ונכון.
אדם אחד נכנס אל הסטייפלר זצ"ל,
והיו בפיו טענות רבות על אשתו.
ששמע הסטייפלר את דבריו, סיכם אותם במשפט אחד:
"אתה חושב שהיא שפחה שלך. היא לא שפחה שלך, היא אשה שלך"!
משפטי הזדהות אמיתיים, כמו:
"אני מבין שמאוד לא נח לך להיות במקום הזה",
"אני מבין שיש לך בזה קושי",
"זה באמת מאוד לא נעים לעמוד בסיטואציה כזאת".
וכן הבעת דאגה וחיפוש דרכי עזרה, כמו:
"בואי נראה מה באמת אפשר לעשות כדי שתחושי שם יותר בנח",
"אולי אם נעשה כך וכך זה יקל עלייך יותר",
"מה את אומרת על אפשרות כזו וכזו, אולי זה יהיה מבחינתך יותר מוצלח ונעים".
- אלו, יעשו את ההבדל הגדול,
ויתנו לאשה להבין שאכן בעלה מרגיש אותה ודואג לה,
ואז יקל עליה לעשות את רצונו ולתפקד מעצמה כ"אשה כשרה עושה רצון בעלה".
זהו מפתח גדול מאוד לליבה של האשה, ואשרי הבעל המבין זאת,
ולוקח מפתח זה עימו,
במקום לנסות לפרוץ את הדלת על ידי חלילה צעקות ורוגז,
כששניהם יוצאים מופסדים וכואבים.
ולמעשה דווקא מנהיגות כזו נחוצה - מלבד לאיש - גם לאשה,
שמרגישה שיש לה גב חזק,
ואף שבטווח הקצר אולי היתה מעדיפה ויתור גורף,
מכל מקום בסך הכל חשה תחושת בטחון בכך שבעלה מנהיג את הבית.
וכפי שכותב הרב וולבה זצ"ל:
"כל אשה רוצה שבעלה יהיה הקובע בענייני הבית וינהיג את הבית...
ומטבעה היא רוצה להישען על בעלה ולראותו כמנהיג בחייה".
ולסיכום נושא המנהיגות:
אכן הבעל הוא המוביל בבית.
זו זכותו וחובתו. עליו לשמור לעצמו את היכולת להחליט ולהוביל,
ובעת הצורך אפילו "לדפוק על השולחן" ולעמוד על החלטותיו,
כשהוא מנהיג את הבית ברוחניות ובגשמיות.
ואולם הכל מתוך שיקול דעת נכון, באופן הלוקח בחשבון את רגשותיה,
כוחותיה ויכולותיה של אשתו.
וכאשר ישתדל לחוש באמת את אשתו וצרכיה,
להבין ואף לבטא במילים את רגשותיה,
הדבר יעורר ויחזק בה את יכולת ההתבטלות כלפיו,
והוא יוכל להנהיג את ביתו בנחת ובשמחה.
שידוכים לחרדיםמתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 66-67