קריאה בניגון
מנהג נכון וישר לנגן בקריאת הכתובה, לכבוד החתן והכלה,ולכבוד יקרת המצוה ותקנת חז"ל,
ובפרט בעת קריאתה ברבים שיש ענין לפרסם את ההתחייבויות ברבים וכנ"ל. (ה תפט, תקא)
כתב בספר משפט הכתובה (ה תפט):
מנהג הספרדים לקרוא את הכתובה בניגון דוקא,
שכיון שמצות חז"ל היא על החתן לכתוב שטר זה,
אם כן הניגון והשמחה בו, הם יקרת המצוה וכבוד לתקנת חז"ל,
וכל שכן בעת הקריאה ברבים, שהכתובה היא דבר פרְסומי.
ואדרבה, יש ענין לנגן את התחייבות החתן לכלה,
שהיא כנגד התחייבות הקב"ה לשכינה. וכשם שיש לקשט את החופה,
בגלל שהכלה היא כנגד השכינה, כמפורש בזוהר הקדוש (פרשת תרומה),
כן יש לנגן בקריאת ההתחייבות הזו.
ולא היה צריך לומר זאת,
אלא בשביל אותם רבנים בעלי דעה מוזרה לחשוב שאם מכבדים אותם
בקריאת הכתובה הוא פחיתות כבוד, וקוראים את הכתובה ביבושת,
כאילו לרב גדול "לא מתאים לנגן".
ולא היא, שהמנגן כדי לכבד את השכינה הניצבת שם באותה שעה,
וכדי לכבד את העוסק במצות חז"ל הקדושים,
וכדי לכבד את החתן הדומה למלך, הרי זו מצוה.
ולשון הטור (סימן סה):
"מצוה גדולה" לשמח חתן וכלה.
ובוודאי הם שמחים בזה.
ואין כאן שום חשש בזיון לו ולתורתו.
ומעשה שהיה באחד שקרא במרוצה את שטר הכתובה,
לפי שבדעתו היה פחיתות כבוד במה שקיבל "רק קריאת הכתובה",
והיה קורא במרוצה להיפטר מכיבוד זה,
כי מה לו ולגודלו אל ענין כזה שהיה צריך ליתנו לאיזה חזן פשוט,
ומחמת המרוצה נתקל בפיו, ובהגיע למילת "אמר לה לכלתא",
נפל בפיו וקרא "אמר לה לכלבתא", והשומעים קפאו אוזניהם,
והוא תיכף חפו פניו על מה שנפל בפיו מחמת מרוצתו.
אוי לה לאותה בושה שקיבל תחת הכבוד שחשב שמגיע לו.
ואם היה קורא בנחת ובנעימה, לא היה נכשל כך.
צא ולמד מרבנו הגדול, גאון בתורה ובמידות,
רבי שלמה זלמן אוירבך זצוקלה"ה,
ששאלתיו שכאשר הוא מסדר קידושין לספרדים,
למה נותן את קריאת הכתובה לרבנים ספרדים דווקא.
ויש כאלה שהולידו מכך שדעתו היא נגד השבועה שבכתובה
הספרדית ולכן מעביר קריאתה לאחרים מחמת שאינו רוצה להשביע.
והשיב לי במתק לשונו:
"חלילה, הלוא אני מסדר הקידושין, ואני משתמש בכתובה זו עם שבועה.
אבל אצלנו לא מנגנים בכתובה, ואצלכם כן,
ותדע שהמשפחות הספרדיות לא מרגישות טוב שקוראים להם את הכתובה בלי ניגון,
ולכן אני נותן הכתובה דווקא לרב ספרדי שיכתוב כל התארים כמנהג,
וינגן בקריאתה כראוי, והמשפחות יהנו".
הבט על עומק הבחנתו של מלאך קדוש השם. ע"כ.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 209