'מצוה טאנץ' בזמנם
כתב בספר נטעי גבריאל (נישואין ח"א עמוד י):הנה הענין של מצוה טאנץ נתפשט בעיקר החל מהבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים אחריו,
מוסדי דור ודור, כאשר האריכו בספריהם בגודל מעלת וחשיבות הרקידה לפני הכלה,
כל אחד לפי דרכו בקודש,
והצד השווה שבהם שמטרתה לעורר רחמים להמתיק הדינים
ולתקן את הכלה העליונה שכינה הקדושה,
עיין בדבריהם הקדושים שחוצבים מלהבות אש.
ומקובל וידוע עבודת הצדיקים בשעת הרקידה,
לפני הכלה שהיתה בהתפשטות הגשמיות וכלות הנפש רשפי אש שלהבתיה,
וכמו שאמר הגה"ק בעל עטרת צבי מזידיטשוב,
מי שמייחד יחודים כאלה עד כתר עליון, אין צריך לפחד,
ורשאי לרקד לפני הכלה.
ומובא מעשה על רבי זושא מאניפולי שרקד פעם 'מצוה טאנץ'
לפני הכלה בדביקות נוראה באומרו 'כלה דא שכינתא',
ובדביקותו העצומה המשיך זמן רב לרקוד לכבוד השכינה,
כשכולו אחוז שרעפים,
לא חלי ולא מרגיש (עי' אהל משה שם אות ל).
לא כן אנשים כערכנו,
שרחוקות השגתינו מזה כרחוק מזרח ממערב,
לא שייך כל זה.
אך היות וכל אחד רוצה להדבק ולהתנהג במסורת אבותיו ורבותיו,
לכן נשאר המנהג גם אצלנו.
אכן, כל בר דעת יבין לאשורו,
היאך יש לקיים מנהג זה בקדושה ובטהרה,
לבל יגרם מכשול חס ושלום.
בנישואין של רבי אברהם יהושע העשיל ממז'יבוז' נכד הרבי מאפטא,
עם נכדתו של הרבי מרוז'ין,
ביקש הרבי מרוז'ין את דודו רבי מרדכי מטשרנוביל שיבוא להשתתף בחתונה,
וכאשר הגיעו ריקודי 'מצוה טאנץ',
רקד מתחילה רבי מרדכי מטשרנוביל בדביקות גדולה כדרכו,
ואחר כך רקד רבי ישראל מרוזין,
ואחר ריקודו נשקו הרבי מטשרנוביל על מצחו.
(שם אות כז)
בספר "אמרי יוסף",
מסופר על הרבי מספינקא,
שהיתה עבודתו גדולה לשמח חתן וכלה.
והזמין את המחותנים לריקודים של מצוה לפני הכלה,
והיו לו בזה רעיונות נשגבים ורמים,
ליחד יחודים גדולים בעולמות העליונים,
וגם לפעמים אמר איזה מילים בכוונות נוראות ונפלאות בשורשי חכמת הקבלה.
ואחר כך היה הולך לביתו ולומד שיעורו כמנהג.
וסיפר בעצמו,
שהיה מרגיש בנפשו טהרה וקדושה כל כך,
עד שהגם שמנהגו היה בכל יום לטבול במקוה קודם התפילה,
באותו היום אם היה הזמן קצר,
לא היה הולך למקוה.
ומזה תבין גודל קדושת עבודתו בזה.
ורמז זאת בגמרא (כתובות יז ע"א) 'אי דמיין עלייכו ככשורא',
מלשון כשר והכשר,
אם אתם מרגישים שהמצוה היא מכשרת ומטהרת את נפשכם,
תעשו כן, ואם לא, לא. (שם לב)
ובספר "רזא דעובדא",
מספר על הרבי מקרטשניף,
שהיתה לו עבודה נפלאה במצות הריקודים,
וזמן רב לערך עשרים רגעים רקד עם הכלה באבנט ארוך לבן.
וכמובן שפני הכלה היו מכוסות היטב בהינומה עבה למאוד,
מופשלת על כל חצי הגוף, וכך הוא גם מנהג ויז'ניץ.
ופניו היו חיוורים כשלג,
ועיניו עצומות ומשוטטות בעליונים בהתרגשות נעלה ונשגב,
והיה מרקד ומפזז ומכרכר בעוז ותעצומות וכל הקהל בשירה ובזמרה
ובהתעוררות גם יחד. (שם כח)
ובספר "תולדות קול אריה" כתב,
על הגאון הקדוש בעל קול אריה:
מעולם לא הלך במחול עם שום כלה,
ואף לא בהפסק מטפחת.
אבל על נישואי בתו רקד כמה שעות, והשליך מנעליו מעל רגליו,
ועין בעין ראו כל המתאספים כי עשה יחודים,
וכיוון לדברים גבוהים ורמים. (שם לח)
ובספר "זכור לאברהם" על האדמו"ר הקדוש מתולדות אהרון,
רבי אברהם יצחק הכהן קאהן זצוק"ל (סימן סד),
כתב: אמת מה נהדר היה מראה תואר פני רבנו הקדוש,
בוער כלפיד אש,
בעת אשר רקד ריקודים של שמחה בשמחת נישואין 'מצוה טאנץ',
ומה רבה היתה עבודת ההכנה לזה שיצא לחדרו הסמוך,
וסגר עצמו זמן מה עד שיצא לריקודים.
וסיפר הגאון בעל תשובות והנהגות,
כי פעם אחת נכנס לרבנו בזמן זה ומצא אותו יושב ושוקד
על תלמודו בהתמדה כהכנה לריקודים.
וכשהגיע עת רקוד,
ציוה לפני הריקודים לשיר את ניגונו שחיבר על פיוט 'בראש השנה יכתבון',
ובעת הניגון היה מתרגש ומתלהב בהתעוררות, וזלגו עיניו דמעות.
ויהי כנגן המנגן, והתחילו ניגון שמחה וישמחו החסידים,
'ובטוב צִדיקים תעֲלֹץ קִרְיָה' (משלי יא י),
וזימרו ניגון ההקפות של שמחת תורה,
וכל הקהל עמדו כשעה ארוכה ופוצחים בשירה אדירה,
ועיניהם נשואות ממחזה הוד פניו הקדושים הלוהטים.
ובכל כוחותיו יצא בריקוד של שמחה,
והיה רץ ורוקד בכוונה והתלהבות,
ואחר ריקודים באבנט עם הכלה, רקד עם החתן,
ולאחר מכן יצא בריקוד בעצמו,
וככה האריך זמן רב עד מיצוי כוחותיו,
ולפעמים סיפק כפיו והיה רוקד והולך לרוחב ולאורך בית המדרש.
ולא חדל מעבודתו זו גם באחרית שנותיו שהיה חלוש מאוד,
ועם כל זה, עת רקוד הגיע,
התנשא כארי 'וקוֹיֵיה' יחליפו כח'.
וגם לאחרונה,
כאשר כיהן בקודש ידידו מנעוריו הגאב"ד הרמ"א פריינד זצוק"ל,
והיתה דרכו לבוא בשעת ה'מצוה טאנץ',
ואחרי הריקודים של רבנו השתלבו אלו שני הקדושים והצדיקים בריקודים,
וינועו אמות הסיפים מגודל השמחה,
אשר אי אפשר לתאר נורא נוראות את אותו המעמד.
ומה עמקו מחשבותיו בעת רצון הלזו,
וכאשר התבטא בקדושתו לבניו, מדוע האריך כל כך בריקודים?
כי רצה לשמח את השכינה הקדושה,
ומי יבוא בסוד ה' אשר ליראיו.
ופעם בחודש אלול בשנת תש"ל,
כשרקד שעה ארוכה שלא כדרכו, והיה לפלא,
ואז היה המעשה הנורא שנחטף מטוס עם יהודים
וביניהם הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל והיו בסכנה גדולה,
ואחרי הריקודין קדישין, נענה רבנו ואמר לחתנו,
שבעזרת השם בודאי הם ינצלו. עי"ש.
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 240-242