מסירת הכתובה לכלה
בסיום החתימות על הכתובה,נהגו שהחתן מוסר את הכתובה לידי הכלה בפני העדים,
ואומר לה: "הרי זו כתובתך". (רכד)
כתב בסידור רב סעדיה גאון,
ואחר כך לוקח החתן את הכתובה בידו ומוסרה לכלה,
ואומר לה: סבי [קחי] כתובתיך בידך, דתיעלין [שתכנסי] בה לרשותי,
כדת משה וישראל. ע"כ.
וכתב התשב"ץ (חלק ג סימן שא. הוצאת מכון י-ם אות מז),
נהגו שהחתן מוסר את הכתובה ביד הכלה בפני העדים.
ושורש דבר זה,
כי לדעת הרי"ף אין שטר מתנה קונה עד שיגיע השטר לידו,
וכן דעת הרמב"ם ורבנו חננאל,
וכיון שתוספת הכתובה היא מתנה עבורה,
לא השתעבד החתן בקנין עד שיגיע השטר לידה.
ולפי דעה זו נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה.
אבל לדעת רבנו יהוסף הלוי אבן מיגש,
משעת הקנין כבר השתעבד לה,
וכן נראה דעת רש"י והרמב"ן והרשב"א.
וכדי לחוש לדעת הרי"ף והרמב"ם,
הנהיגו למוסרה בידה בפני העדים ביד הכלה. ע"כ.
וכן כתב בספר כתובה כהלכתה בשם ספר התדיר לרבנו משה בן רבי יקותיאל מן האדומים,
שהחתן נותן הכתובה לכלה ואומר לה, 'הא לך כתובתיך כדת משה וישראל'.
ואמנם, אם לא מסר החתן את הכתובה לכלה כנזכר, אין זה מעכב.
[ועיין בזה עוד לעיל (עמוד 162) מהמעשה שהובא מרבי איסר זלמן מלצר ורבי אהרן קוטלר זצ"ל.]
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 211