איסור שינוי מנהג
להלן נביא את דעת גדולי דורנו ספרדים ואשכנזים כאחד,
ואת טענות המערערים והתשובות אליהם,
אך קודם לכן מן ההכרח לחדד נקודה חשובה בענין שינוי מנהגים, ובפרט בדורנו זה.
ראשית, יש להעיר על העוז לערער ולקעקע מנהג שיסודתו בהררי קודש מאות בשנים מפי ספרים ומפי סופרים, מסורת מדורי דורות של אבותינו ואבות אבותינו,
כאילו אין כל משקל לזה אל מול הבנתם וטענתם של המערערים.
על כן, יש להודיע כאן השקפה יסודית בתורתנו הקדושה,
כי המנהג אינו רק 'הווי' או 'צורת תרבות' של עדה זו או אחרת,
אלא הוא דין גמור, ואינו תלוי כלל ברצונו או בהבנתו או בהסכמתו של איזה איש אם לקיימו או לא,
אלא כשם שבכל נושא יש הלכות ופרטי דינים כיצד לעשות,
כן הוא בנושא ה'מנהג', ועלינו להיצמד לכללים.
ויש לפרסם זאת, כי השקפה יסודית זו התעוותה קצת בדורנו.
(מ"ה הרלז והלאה) ולא נאריך לכתוב את מעלת המנהג,
כי המערערים על השבועה,
אינם חשודים שאינם יודעים את כח המנהג והחובה לשמור על המנהגות,
אלא שהם טוענים שאת המנהג הזה צריך לשנות,
מפני שאינו מתאים בזמננו לפי ירידת הדור, והמכשולות המצויים וחומר השבועה וכו'.
ועל זה נכתוב עתה בלב מר, כי המעיין במקורות דלהלן,
יראה שבכל מנהג שקמו לבטל במשך הדורות, היו למבטלים סיבות מוצדקות וחזקות,
ועליהם כתבו הראשונים שבעלי יוהרא הם, ויש למחות בהם.
ופעמים רבות זה שביקש לשנות המנהג, היה תלמיד חכם ונכבד,
והיה דעתו בביטחון מוחלט, כי למען כבוד ה' וכבוד התורה ושמירת התורה,
חובה לשנות מנהג פלוני, ולא נחשד בנטיה זרה חס ושלום,
ואף על פי כן עליו הכריזו הקדמונים שאין לקבל את דעתו וראוי הוא לגערה.
וחס ושלום, אין בנו עוז לכתוב דברים כאלה מדעתנו,
אבל רק נעתיק כמה לשונות קשים שכתבו הראשונים על המשנים דברים הנראים אפילו "קלים".
כתב הרמב"ן: "ראוי לנו לכוף ראשנו תחת כפות המנהג,
וכל המשנה את המנהג - ימתח על העמוד".
בר מינן.
וכתב המאירי: "ראוי לכל חכם ולכל בן מעלה להעמיד מנהג מקומו על מתכונתו,
לבלתי השיג גבול האבות הקדומים והחכמים הראשונים, לשנות מנהג מקומו.
וכל שכן בהיות המנהג הנהוג מנהג קבוע לרבים, והתמורה דעת יחיד, שזה - אחר מחילת הכבוד - צד יוהרא ורוח גבוהה ונשמה יתירה, וראוי לגערת חכם או חכמים". ע"כ.
ומעשה בחכם בקי ומוחזק ביראת חטא, שערער על מנהג שהיה בארץ ישראל בהוכחות וכו',
ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי עמד והשיב על כל דבריו,
אך לפני כן הקדים דברי מחאה: "שרי ליה מריה [ה' יסלח לו, ביטוי חריף],
כי זה המנהג תפוס בידי גדולי ישראל",
ולא התקררה דעתו עד שביאר שזהו מה שאמרו חז"ל:
"בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וחכמת חכמים תסרח",
היינו שהחוצפה תהיה - במה שמסריחים חכמות החכמים שקדמום. עי"ש.
ובשו"ת הריב"א כתב: "אין רשות לכל מי שיהיה, וגם אם כגובה הארזים גבהו,
הן יחיד הן רבים מבני הסגולה,
לשנות אפילו בקוצו של י' מכל מנהגי ישראל שקבלו מאבותם וקיימו עליהם ועל זרעם אחריהם.
והבאים לנתוש ולנתוץ ולהרוס, יקראו שמם חובלים.
ואתה ישראל, לא תטוש תורת אמך, ולא ימוטו פעמיך מאורחות אבותיך,
וכל כלי יוצר עליך, לא יצלח להטותך ממשפטי קדמוני עמך".
וכיוצא בזה כתב בספר שער אפרים, גם אם יתוועדו יחדיו חכמים רבים ושלמים,
ויתייעצו להטות אותך מדרך דרכו בו אבותיך מיני קדם,
אל תאבה ולא תטה אוזן למיליהם, ותדע נאמנה כי הם מכת המתפרצים המהרסים והמחריבים,
מעבירי תורות מחליפי חוקים".
ובמטה יהודה כתב, "וזה דרכי תמיד שלא לשנות מהמנהגים כלל וכלל,
מכיון שנתקנו על ידי רבנים וגאונים ז"ל.
וכל המשנה מנהגים, ידו על התחתונה, ואינו אלא טועה, ונקרא פורץ גדר".
השם יצילנו. ועוד לשונות כאלו רבים, לכה נא ראה.
וכל שכן בשינוי מנהג שבועת הכתובה, שלא השתנה כלום מזמן אבותינו שנהגו להשביע,
והמנהג אינו נגד מה שכתוב בשלחן ערוך,
אלא על פי מה שכתוב בשלחן ערוך.
ואולי במנהגים שהיו מתאימים לזמן הקודם לפי סגנון החיים,
ועכשיו לפי מציאות הדברים אינם מתאימים,
היה מקום לשקול שאולי מתקני המנהג עצמו לא אמרוהו אלא לשעתו,
ולפי המצב בזמנם, ולא לפי התחדשות המצב בזמנינו,
אבל בנידון דידן שבזמן תקנת המנהג היו פני הדברים ממש כמו היום,
מה כח יש לנו לשנות את המנהג?! צא ובדוק, כי כל טענות המערערים על השבועה,
שאינו מכבדה, או אינו מפרנסה, או כופה אותה ללכת לחו"ל,
או שחי עם אחרת בר מינן, וכדלהלן,
הם נידונים הכתובים בספרי הפוסקים הקדמונים אשר הביאו בעצמם את השבועה כמנהג קבוע.
ולמה הם עצמם לא ביטלוה מחמת נידונים אלו?!
ואילו היינו רואים שבזמנם עשה המנהג תועלת לשמירת הדת,
ואילו היום הוא עושה נזק, אולי היו חכמי ישראל מחפשים את הפתחים להתיר את אותם מנהגים.
אבל כיון שהנהגת הבריות שווה בכל הדורות כאמור,
ומי שהוא ירא שמים המנהג מציל אותו עד היום, ומי שאינו ירא שמים,
היה נכשל גם בעבר, אין בביטול המנהג כל תועלת, ואדרבה רק נזק.
ובפרט כאשר בני עדה אחת כופים את בני העדה השניה לשנות ממנהגם,
שאין להם כח ולא היתר לדבר זה.
וכמו שכתב המאירי: "ראוי לכל קהל, להחזיק במנהג אבותיהם הקדושים וחכמי קדומיהם השלמים.
ואין לשום חכם הבא עליהם, לערער במנהגותיהם, כל שכן לשנותם,
בכולם או מקצתם, רק להיות כל קהל וכל מנהג שבהם שׂ ורר במקומם,
עם ועם כלשונו, מדינה ומדינה ככתבה.
ומנהג אבותינו ורבותינו במקומו עומד.
כרע שכב כארי, וכלביא, מי יקימנו".
ובדורנו חובה לעורר נושא זה ביתר תוקף ועוז.
כי בעוונות הרבים הננו מפוצלים כל כך לקהילות וחוגים ותלמידים,
והאחד אינו כפוף לזולתו כלל, וקיימת תחרות ומתח ותאוות גדלות ופרסום האחד על השני,
עד שיש אוירת היתר לכל אדם קטן וגדול לעשות לפי הבנתו דווקא,
ושאינו צריך כלל להיות כפוף למישהו אחר, או להשתדל לחזק דעת האחר.
וכך נעשית התורה קרעים קרעים ועדרים עדרים,
וחורבן גדול אצל הציבור כולו בקשר לכפיפות לחכמי התורה.
צא וראה מה שכתב בשו"ת בית יהודה עייאש:
"לא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף,
חושב מחשבות לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים.
כי כל דבר ודבר ישוב על עיקרי יסודו, ויתד שלא תמוט.
וכל המשנה ידו על התחתונה.
והרבנים הקודמים אשר הנהיגו את קהלם,
היו מדקדקים בדברים שהתפשט בהם המנהג שלא לשנות לא דבר ולא חצי דבר,
והיו טורחים להעמיד המנהג בדבר המעמיד, שאפילו באלף לא בטל.
זאת תורת האדם, לאחוז במעשה האבות, ולא יטה ימין ושמאל.
כי אם יבוא לסמוך כל אחד על פי הכרעתו ולתקן כפי אשר יכשר בעיניו,
ולא יחוש למי שקדמוהו, היום יתבטל מנהג אחד, ולמחר שתים,
ותהיה תורה חדשה בכל דור ודור,
וימשך מזה לפשוט יד גם בדברים שנהגו בהם איסור על פי גדולי הדור,
ועבירה גוררת עבירה.
ובענין זה לא היה צריך שום דיון, אלא נראה איך נהגו וננהג.
ודבר שהוא ידוע לפי שהוא דבר מצוי, ככה יֵעשה,
משום שהראשונים בקיאים יותר מאתנו,
והמה ראו שכן צריך להיות ועשו כדבריהם פעם ושתים ושלוש, וכך היא המידה.
לכן כל מורה צדק בעיר הזאת סמך את ידו לחזק במסמרים מנהג מי שקְ דמוֹ ,
ובדרך זו אנו דורכים מעתה ועד עולם". ע"כ.
סוף דבר מבואר שיש לנו להיות בפחד גדול מלנגוע ומלהזיז דבר שהתקבל מאבותינו,
שהם היו קרובים למעמד הר סיני יותר מאיתנו,
וטהורי מחשבה וברי לבב יותר מאיתנו, וצופים את העתידות יותר מאיתנו,
וכשהתקינו דבר וידעו שימשך לדורות,
אין לנו לחשוב את עצמנו מבינים יותר ולבטל את דבריהם בקושיא הנראית לנו,
או בטענה שכהיום דבריהם אינם מתאימים.
ועיין בשו"ת מנחת יצחק שכתב: "ובאמת אין לנו נפקא מינה מאיזה טעם שיהיה,
כיון שכבר נהגו כן, והונהג כן על פי גדולי הדורות, אין רשות לשום אדם לשנות,
ומזלזלים בגדולי הדור ודור מאז עד היום הזה".
ואדרבה, עלינו להתאמץ להעמיד את המנהג, וכמו שכתב מהר"ם פדאווה:
אין להשען על בינתנו ולבטל מנהג קדום, אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו,
וככה עשו קדמונינו.
ובשו"ת בית דינו של שלמה כתב, "ראוי לתת לב ולהתעורר בדבר,
ולבקש טעם להעמיד המנהג. שכל מה שנהגו ישראל, שכינה מסכמת עימהם".
בגזירת מרן, אבל לא מצאתיו עוסק לא בנישואין ולא בכתובה ולא בשבועה כלל,
וכמעט שהייתי מתייאש.
והנה פתאום, באמצע העמוד האחרון, בלי כל פיסקה חדשה בדפוס אלא בהמשך השורה,
כתוב: "אמר המחבר: כדי שלא ישאר הדף חלק, אציגה נא מה שכתבתי גבי שבועת הכתובה".
ושם התמרמר מאוד על השבועה שנעשתה קלושה מדאי כבר בזמנו,
וצריך לחזקה יותר, כי היא תקנה טובה וכו'.
והיה אצלי הדבר לפלא, שזכה מרן שתהיה התורה חקוקה בלבו כל כך,
מכח מסירותו הרבה עליה.
והן עתה, בעורכי את המהדורה השניה, עלה וגבר תמהוני שבעתיים,
כי מכל מאות אחרונים ומראי מקומות שהבאנו, וקיבצתים בעמל וביגיעה זמן רב,
הספר הבולט ביותר המבקש להשאיר את השבועה בחומרה רבה,
הוא אכן הספר "טוב לישראל" אשר ציין לי הרב ברגע אחד.
ואשתומם על הדבר עד היום. עכ"ד
מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמוד 289-293