תפקיד המשפחה בשידוך – ללוות או לנווט?
אחד הרגעים הרגישים ביותר בתהליך השידוכים הוא זה שבו צריך להחליט – להתקדם או להמתין.
ובאותו הרגע, לעיתים הקול הכי חזק בסביבה הוא לא הקול הפנימי של האדם עצמו – אלא קולם של ההורים, האחים, הדודים והדודות.
הכוונה בדרך כלל טובה. ההורים רוצים בטובת הילד או הילדה. האח מרגיש אחריות. הדודה יודעת "מה עובד". אבל לפעמים, דווקא ריבוי הקולות – מטשטש את הקול העיקרי: הקול הפנימי.
משפחה – כמלווה, לא כמובילה
תפקידה של המשפחה הוא חשוב מאוד. תמיכה, הקשבה, ליווי רגשי – כל אלו חיוניים כדי לעבור את הדרך הזו עם יציבות.
אבל התפקיד המרכזי הוא לא "להחליט בשביל", אלא לייצר מרחב שבו אפשר לחשוב, לדבר, לשקול ולברר. מרחב שמאפשר עצמאות ובשלות – דווקא כשהלב מבולבל.
כשהמשפחה לוחצת מדי, מתערבת בכל פרט, קובעת קביעות נחרצות – התהליך עלול להפוך למהוסס. האדם מרגיש שהוא לא בוחר – אלא מופעל. זה עלול להוליד חרטות, בלבול ולעיתים אף שידוך שבור.
ומה כן?
כן לשאול שאלות מכוונות, אבל מתוך סקרנות – לא מתוך לחץ.
כן לשקף חששות שנובעים מניסיון חיים, אך בלי לקבוע מסקנות נחרצות במקום בן או בת השידוך עצמם.
וכן – לעודד הקשבה פנימית. לשאול: מה את/ה באמת מרגיש/ה? מה התחושות שלך? האם יש מקום שבו את/ה לא רגוע/ה?
כאשר התחושה היא שההורים סומכים – האדם נפתח.
וכשהתחושה היא שהכול צריך לעבור אישור – התהליך נתקע, או מתרחש בלי מעורבות רגשית עמוקה.
לזכור מי מתחתן
בסופו של דבר, לא ההורים חיים יחד. לא האחים ולא השכנים. אלא שניים – שבונים יחד בית.
לכן, ההכרעה צריכה להיות כנה, פנימית, באחריות – אך שייכת לאדם עצמו.
משפחה יכולה להאיר את הדרך – אבל לא ללחוץ על ההגה.
ככל שהאדם מרגיש שהוא שותף פעיל – כך גם הבחירה יציבה יותר. יש אחריות, יש התחייבות, יש חיבור.
הורים ומלווים בתהליך השידוך עושים תפקיד חשוב – אך כמו כל ליווי חכם, הוא נבחן לפי רגישות. מתי לעודד? מתי לשאול? מתי לשתוק?
שידוך הוא מסע נפשי עמוק. אם המשפחה מהווה גב – קל יותר לצעוד בו.
אם היא מהווה גורם לבלבול – האדם הולך לאיבוד בתהליך.
כשהמשפחה מאמינה באדם, מאפשרת לו לבחון לעומק, להיות קשוב, לבחור באמת – היא שותפה לבניין.
וכשהיא עושה זאת מתוך אהבה, אחריות ואמון – גם אם לא תמיד מסכימים, הדרך הופכת ברורה יותר, ויש סיכוי טוב הרבה יותר להגיע לחתונה מתוך שלמות.