האישה ה"מקורית"- עושה רצון בעלה


אומר הרמב"ם:
"וכן ציוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי,
ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו.
ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא".

גם האשה וגם הבעל, שניהם זקוקים לאהבה וכבוד האחד מהשני,
אך בעוד שעיקר הצורך של האשה מבעלה הוא - אהבה,
עיקר הצורך של האיש מאשתו הוא - כבוד.

האיש צריך להרגיש שאשתו מכבדת אותו בתור הדמות הסמכותית והחשובה בבית,
הוא בעיניה כמו שר או מלך, והיא משתדלת להשביע את רצונו,
למלא את משאלותיו, ולהתהלך לפי הלך ליבו.

או אז הוא מרגיש מכובד, מרגיש שבא על סיפוקו.

טוב לו - הוא במיטבו!
וממילא הוא פתוח ומסוגל להרעיף טוב, להיות נדיב ומתחשב, להוקיר ולאהוב!
אשתו היא שלו, היא חלק ממנו, קל לו וטוב לו לאהוב אותה ולהרעיף עליה כל טובה שיוכל.

לצערנו, חדרו לתוכנו דעות מסולפות של "שוויון זכויות", "פמניזם" וכדומה,
שגורמות טעויות ובלבול בעניין זה.

כאילו אין זה מכבודה של האשה להתבטל לבעלה ולחוש "הכנעה" כלפיו.

כאילו עליה לדרוש לעצמה סמכות שווה. אבל זו טעות גמורה.

ה"כניעה" לבעל, ההתבטלות אליו - אינה נקודת החולשה של האשה,
אלא נקודת החוזק שלה!

אמרו חז"ל: איזוהי אשה כשרה? זו שעושה את רצון בעלה.

נתבונן ונראה, כי דווקא התנהגות זו נובעת מאישיות בריאה ומאוזנת!

למעשה, האשה ה"מקורית" שעליה נאמר שהיתה עושה רצון בעלה, היא - יעל.

יעל עשתה מעשה גבורה יוצא מן הכלל, ובכך הביאה לניצחון עם ישראל במלחמה. 

היא הזמינה אל אוהלה את סיסרא שר הצבא החזק,
ובמרמה השקתה אותו חלב עד שנרדם, ואז הרגה אותו
[כמסופר בהרחבה בנביא שופטים פרק ד].

אלו תעצומות נפש צריך לזה, איזו אישיות חזקה ואיתנה!

ודווקא ממנה למדו ואמרו חז"ל:
"וכי מה טיבה של יעל שבאה תשועה גדולה על ידה?
אמרו: אשה כשרה היתה, ועושה רצון בעלה".

היא לא היתה אשה חלשת אופי,
אלא אדרבה היא נחונה באומץ ובכושר עמידה יוצאים מן הכלל
שהיו דרושים כדי להרוג לבדה את סיסרא הלוחם האדיר 

[נתאר לעצמנו איזה אומץ צריך רק לעמוד מול דמותו הבריונית
 ולא להיתקף חלחלה ולאבד שיווי משקל].

אבל כל זה לא הפריע לעובדה שדווקא היא הצטיינה במיוחד בכך שהיא "עושה רצון בעלה".

אשה הנותנת סמכות לבעלה אינה מגלה בכך חלישות אופי,
אלא אדרבה מגלה בכך עוצמה של אישיות גדולה, שלימה ובנויה.

אשה שדורשת לעצמה את הסמכויות, זו דווקא אשה חלשת אופי יותר,
שמרגישה שמעמדה מעורער והיא צריכה הוכחות שגם לה יש מעמד.

האיש קיבל בטבעו כלים תקיפים יותר מן האשה,
משום שהוא מופקד על מלחמת הקיום,
וזה יוצר אצלו בהכרח בטבעו את הצורך הנפשי להיות הסמכות הקובעת.

גם אלו שהתכונה שלהם היא להיות נחבא אל הכלים,
שאין להם כל רצון וכל ענין בשליטה על אחרים,
גם מי שיצר השלטון לא שולט בו כלל - כאשר הוא נמצא בביתו,
יש לו טבע גברי להיות שורר בביתו.

אשה שחושבת לעשות נגד הטבע,
מלבד שזה לא רצון ה' וגורמת צער לבעלה,
הרי היא עושה עוול אף לעצמה, והרי היא הורסת את ביתה וממררת את כל חייה.

אשה ש"מצליחה" להשתלט על בעלה עד שהוא מבטל דעתו לדעתה ומציית לדבריה,
מה היא תקבל בסופו של דבר?
בעל מתוסבך ומתוסכל, בזוי בעיני אחרים ובעיני עצמו.

כאשר פוגעים לו בנקודת הכבוד והסמכות,
מאלצים אותו בזה תמיד לעמוד במצב של התגוננות.

בתת הכרתו הוא נמצא בתחרות מתמדת על כסא השלטון.

בכל ויתור קטן מצידו הוא מרגיש כניעה,
ובכל דרישה ממנה כשהוא "מצליח" שהיא תמלאה, הוא רואה ניצחון גדול.

זה גורם לו לאי ויתורים, לדרישות חסרות טעם או מיותרות או גדולות מידי.

הוא מתעקש ועומד על זכותו ודעתו - בכח.
ובודאי שאינו מסוגל לפתח כלפי אשתו רגש עמוק.

לעיל [בנושא "הנהגת הבית"]הצבנו שאלה:
האם בהתבטלותה של האשה כלפי בעלה, אין היא "מאבדת" ו"מקטינה" את אישיותה?
האם אין בזה קיפוח ושלילת עצמאות?

וכעת נענה:
הנה אומנם, קיים באשה לעיתים חשק לספק לעצמה את יצר הכבוד
המדומה והעצמאות בהתנהלות שלה למול בעלה
 [ומיצר זה התפתחו דעות ה"שוויון" וכו'], אך בכך היא מאבדת לעצמה טובה הרבה.

דומה הדבר לכך, שהאדם כפוף לאלוקיו,
אך כפיפות זו אינה מנמיכה את קומתו ו"מקטינה" אותו, אלא להיפך,
דווקא בכך הוא מפתח יותר את עצמו ואישיותו באופן הנכון, 
כיוון שאין זו כפיפות מאולצת וכפויה, אלא כפיפות טבעית,
מהותית ומתבקשת - של האדם לאלוקיו.

ככל שהאדם כפוף לאלוקיו - הוא אדם גדול יותר!

ואומנם גם בהתבטלות אל רצון ה', קיים באדם יצר נגדי של "בשרירות לבי אלך"!
לעשות "מה שבא לו", אך התוצאות רעות וקשות.

עבודת האדם היא להכניע את היצר הזה, ולהכניע את ליבו אל אלוקיו.

דווקא מי שנכנע ליצריו ופורק עול - הוא אדם חלש וקטן, המאבד את צלם האלוקים שלו.

גם לאשה כלפי בעלה, ההתבטלות שלה כלפיו אינה מקטינה אותה כלל,
כיוון שזוהי שייכותה הטבעית והמהותית 
[כפי שהרחבנו רבות בעניין בריאת האדם ויצירת האשה].

להיפך, זוהי גדלותה, ודווקא בכך היא מגלה ומוציאה לפועל את ייעודה ומהותה כאשה, כרעיה.

"האשה אינה מאבדת את אישיותה, אלא מעבדת את אישיותה".
(הציטוט מן הספר הנפלא "משלום בית לשלימות הבית")

הקשר האיתן של איש ואשתו הוא משל לאהבה שאוהב ה' את עם ישראל.

לכן "שיר השירים", שיר האהבה בין עם ישראל להקב"ה,
מובע דווקא במשל של איש ואשה אוהבים.
והנה אומר הפסוק (דברים ז ז): 
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר, בכם כי אתם המעט מכל העמים.
כי מאהבת ה' אתכם... ". 

אמרו על כך חז"ל (מסכת חולין פט ע"א):
 אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 
חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני!
כלומר הקב"ה משבח את עם ישראל שהם מתבטלים לפניו,
וזה הדבר אשר מייחד את אהבתו הגדולה והעצומה דווקא אליהם יותר מכל העמים. 

וכך גם בקשר שבין בני הזוג, ההתבטלות של האשה כלפי בעלה,
שאיננה נובעת מתוך חוסר דעה עצמית, אלא מתוך הרגשת שייכות,
היא זו שיוצרת רבדים עמוקים ביותר של אהבה ביניהם.

עבודתה בתחום זה, היא להתגבר על יצר הכבוד המדומה, שאינו לטובתה כלל.

עבודה זו והתגברות זו על היצר תביא אותה לשלימותה, ברוחניות ובגשמיות.

בגשמיות - 
כפי שראינו לעיל, הנהגה זו נותנת לבעלה את היכולת הנפשית לכבד
ולייקר את אשתו - כגופו, לאהוב אותה ולהתחשב בדעתה.

מה שאין כן כשתשתרר עליו ותגלה "עצמאות" נגדו,
הוא יהיה מתוסכל וממורמר, כי הנפש שלו דורשת את כבודו.

בודאי לא יוכלו כך להגיע לרמת הזוגיות היותר טובה ואיכותית,
לאושר ולקירבה נפשית עמוקה שאליה יכולים בני זוג להגיע.
 

וברוחניות -
ה"אור החיים" הקדוש מבאר (בראשית ג טז),
כי כפיפותה של האשה אל בעלה באה כתיקון למה שפגמה בחטא עץ הדעת.

היא בחטאה רצתה לפרוק מעליה עול של כפיפות לה' יתברך 
[כפי שהסית אותה הנחש ואמר: "והייתם כאלוקים"],
וכנגד זה נתן לה הקב"ה מושל נוסף שישלוט עליה, שהוא בעלה.

כלומר עכשיו כדי להכניע כראוי את יצר המרד ופריקת העול,
עליה לשאת בעול נוסף, לקבל עליה שלטון נוסף, ובזה תוכללהגיע לשלימותה הרוחנית. 

זוהי עבודתה הכפולה כאן בעולם הזה, לשאת בהתבטלות כפולה, ודווקא מתוך זה תגיע לתיקון נפשה.

ישנם כלפי האשה שני שבחים כלליים ידועים ומפורסמים:

האחד -
"אשה יראת ה' היא תתהלל".

והשני - "אשה כשרה עושה רצון בעלה".

ולמעשה הדברים כרוכים יחד,
והדרך שלה ליראת שמים עוברת דרך יראת הכבוד וההתבטלות כלפי בעלה.

עם התגברותה על היצר של העצמאות והשררה אל מול בעלה,
בזה היא גם כובשת את יצרה הרע בעבודת ה'.

ואכן ניתן לראות שאשה שמקבלת את סמכות בעלה,
מפתחת יותר מידות טובות, ענווה, ואף יראת שמים.

לעומת זאת אשה שמסירה מעליה עול זה, מפתחת יצר של פריקת עול, אנוכיות,
גאווה ואף חוסר יראת שמים.

שידוכים לחרדים

מתוך החוברת בהלכה ובאגדה קידושין עמודים 71-74